פרשת בחוקותי
"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כז ב)
מצוות עשה, לדון בערכי אדם, כלומר, מי שאמר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי', שיתן לכהן כפי הערך שאמר, ולא פחות, לפי מה שהתפרש בפסוקים, כפי החילוקים שיש בין איש לאשה, ולפי חשבון השנים, שנאמר 'איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה". וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבים עליהם משום 'לא יחל דברו', ומשום 'לא תאחר לשלמו', ומשום 'ככל היוצא מפיו יעשה'.
ומשרשי המצוה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם 'נפש חיה', כמו שתרגם אונקלוס 'והות באדם לרוח ממללא', כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב, של הדיבור – ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דיבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל עניני העולם, אף על פי שלא נתייחדו בהן מצוות, ציוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, ומכל מקום אמרו חכמים שבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין. והעובר על זה והעריך בזמן שבית המקדש קיים ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה, ביטל עשה זה.
