משנה ג: רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה:
משנה ד: וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:
משנה ג: רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ, ודין זה יבואר להלן במשנה ד'. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ בעל השדה לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, כיון שכבר זכה בו, אף בית הלל מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה [ולא נחלקו בית הלל [במשנה ב'] אלא באופן שעדיין לא זכה בו, שהוא שכחה]:
משנה ד: וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, שְׁנַיִם – שני קוצרים שֶׁהִתְחִילוּ שניהם לקצור מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ עומרים לִפְנֵיהֶם, תוך כדי הקצירה, וּלְאַחֲרֵיהֶם, שכשהתחילו לקצור היה ביניהם עומר אחד ששניהם לא קצרוהו, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם הרי זו שִׁכְחָה, כיון שהם צריכים 'לשוב' כדי לקחתו, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה, כיון שכל אחד מהם סמך על חבירו שיקצור את אותו עומר, ומתוך כך שניהם לא קצרוהו והתחילו מהעומרים הסמוכים לו, ובאופן זה אין זו שכחה.
עתה מבארת המשנה את האמור במשנה הקודמת 'ראשי שורות, העומר שכנגדו מוכיח', יָחִיד שֶׁהִתְחִיל לקצור מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח עומרים לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה – אם כשסיים את שורת העומרים השאיר עומר אחד בקצה השורה, ולא קצרו, אנו אומרים שלא השאירו מחמת שכחה, אלא השאירו בכוונה, כדי להשאיר שורה של עומרים בסוף כל השורות, ויקצור את כולם יחד, וכגון שהוא קוצר עתה את כל השורות מצפון לדרום, ולבסוף יקצור את כל העומרים שבסוף כל השורות ממזרח למערב, וזהו 'העומר שכנגדו מוכיח', והיינו העומרים שישייר גם בשורות הבאות מוכיח שלא היתה זו שכחה, אלא השאירם בכוונה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה – אך העומרים שנשארו מאחוריו, שעבר את מקומם ולא קצרם, הרי זו שכחה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב – עליו נאמר הפסוק 'לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ'. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּ'בַל תָּשׁוּב', הרי זו שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אלא השאירו לפניו על מנת לקוצרו לאחר זמן, אֵינוֹ שִׁכְחָה:
