הלכות בכורות, פרק ה, ג-ד

ג) כל בכור שהוא ספק, דינו שירעה עד שיפול בו מום, ויאכל לבעליו. ואם תפשו הכהן, אין מוציאין אותו מידו, כיון שאין ידוע לנו בבירור שאינו בכור, ואוכל אותו הכהן במומו, אבל אינו מקריבו, שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא אין זה בכור ונמצא שישחוט חולין בעזרה.
ד) מי שהיה בעדרו בהמות מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו, ואין שם אדם, ואין ידוע אם המבכרות ילדו זכרים או נקבות, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו, אלא הרי הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה בנה, וכיון שאותן שאינן מבכרות מניקות את הזכרים, סומך על כך שהם בניהן, ואינם קדושים בקדושת בכורה.