(כד) וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַֽה֖' אֲהֵבֽוֹ׃ (כה) וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּֽעֲב֖וּר הֽ'׃ (כו) וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃ (כז) וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֨אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃ (כח) וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַֽחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃ (כט) וַיֶּֽאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃ (ל) וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (לא) וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָה וּבַֽחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶֽעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ בַּמַּלְבֵּ֔ן וְכֵ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שָׁב דָּוִ֛ד וְכָל־הָעָ֖ם יְרֽוּשָׁלִָֽם׃
֍ ֍ ֍
(כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ על מיתת בנה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וַתֵּלֶד בֵּן, וכיון שה' אמר לו שהבן שימלוך אחריו יהיה שמו שלמה, והוא רצה שבן זה ימלוך אחריו, וַתִּקְרָא [והכתיב הוא 'ויקרא'] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַה' אֲהֵבוֹ.
(כה) וַיִּשְׁלַח ה' נבואה בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, להודיעו שהסכים ה' לכך ששלמה ימלוך אחרי דוד, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גם יְדִידְיָהּ, בַּעֲבוּר אהבת ה' אליו.
(כו) וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, והיכל המלך היה במבצר מיוחד מחוץ לעיר, ושם היה מוצא המים להשקות את כל העיר, וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה, ומתוך כך ידע שבמהרה תיפול בידו העיר כולה, מאחר שיצמאו למים.
(כז) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים [-שליחים] אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם, והיינו היכל המלך שהיה שם מוצא המים, וכמו שהתבאר.
(כח) וְעַתָּה, אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם, וַחֲנֵה עַל הָעִיר להטיל עליה מצור, וְלָכְדָהּ – תלכוד אותה אתה על ידי המצור, פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר, וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ, ולמען כבודו של דוד רצה יואב שיקרא הכיבוש על שם דוד, ולא על שמו.
(כט) וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם, וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה, אך לא רצה רק להטיל עליה מצור, אלא וַיִּלָּחֶם בָּהּ, וַיִּלְכְּדָהּ.
(ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב, וְאֶבֶן יְקָרָה היתה בה, וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד – תלויה מעל ראשו [אך לא על ראשו ממש, שהרי ככר הוא משקל כבד ביותר], וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד.
(לא) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה – במסור, וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל, וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל – בגרזנים, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן – בכבשן ששורפים בו את הלבנים, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן, ולא עשה כן בתורת אכזריות, אלא רק כדי להרתיע את שאר הגויים שלא ילחמו בישראל (רלב"ג), וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם.
