מדרך העולם, מי שהוא תמיד עני ואביון, כשהוא מוצא מציאה גדולה ושלל רב, באותה שעה הוא שמח מאד ומהלל לקדוש ברוך הוא בפיו וליבו שוים, אבל בהאריך הזמן כבר נשכח ממנו הראשונות, ואינו שמח בעושרו כלל, אלא אדרבה, הוא מתאוה ויגע להעשיר עוד כהנה וכהנה, והכל אינו מספיק לו. אבל מי שקובע בליבו תמיד, שבכל רגע הוא ועושרו ביד ה' יתברך, וכרגע יכול להיות עני ואביון, מתחדש אצלו השמחה על עושרו בכל רגע, כאילו ברגע זה השיג העשירות.
זהו שאמרו 'איזהו עשיר, השמח בחלקו', כי הנועם הגדול היא השמחה בעושרו, ומי שיש לו רב ומחשיב זה למעט, ורוצה יותר, הוא מלא יגון. (רוח חיים, ד, א)
