משנה א: מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:
משנה א: אף שמתנות עניים שייכים רק לעניים, מכל מקום לאחר שנלקטו רוב המתנות, והעניים מתייאשים ממה שנשאר בשדה ואינם הולכים עוד ללקטם, הרי הם הפקר, ומותר לכל אדם ליטלם, ואף לעשירים. משנתנו מבארת מהו הזמן שבו ידוע שהתייאשו העניים ממה שנשאר בשדות: מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט [והוא הדין לשכחה ופאה], מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת – לאחר שעברו בשדות העניים הזקנים ההולכים על משענותם, ומחפשים לאיטם אחרי כל מה שנשאר בשדה [ומכונים 'נמושות' כיון שהם ממשמשים אחרי כל שיבולת הנשארת בשדה], ואחרי שהם סיימו ללקוט בשדות מתייאשים כל העניים ממה שנשאר בשדות. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת שבכרמים, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ – לאחר שהלכו העניים בכרמים פעם אחת, ושוב באו עניים נוספים וליקטו, לאחר מכן מתייאשים העניים ממה שנשאר בכרמים. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה – המטר השני, שזמנו בכ"ג במרחשוון. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה, אֶלָּא הזמן הוא בכְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא ללקוט זיתים, וְלֹא יְהֵא מֵבִיא זיתים בְּשווי אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת, שאז אינו יוצא שוב ללקוט, ומתייאשים מהם העניים: