בביאור חלקי החסידות
עוד מובא שם, ששאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים?, אמר להם, מימי לא עשיתי קפנדריא [-קיצור דרך] לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קודש [כאשר היו יושבים על הקרקע, הפוסע מאחוריהם נראה כמהלך על ראשיהם, ויש בכך בזיון]. הנה, זה המדות, בענין כבוד בית הכנסת ובענין כבוד הבריות, שלא לפסוע על גב מקום הסיבתם, שלא ליראות כמבזה אותן. עוד שם שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה. ואמרו עוד שאלו תלמידיו את רבי נחוניא במה הארכת ימים? אמר להם, מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, ומפרש התם, כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה, אתא ר"ח בר חנילאי וקא דרי מיניה, א"ל אי רגילת דדרית במאתיך דרי, ואי לא אתייקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי [תרגום: כגון המעשה שהיה עם רב הונא, שנשא מעדר על כתפו, בא רב חנא בן חנילאי ליטלו ממנו, כדי לכבדו, אמר לו רב הונא, אם רגיל אתה לשאת כך בעירך – קח, ואם אין אתה רגיל, להתכבד בבושתך איני רוצה]. הרי שאע"פ שמשמעות 'מתכבד בקלון חבירו' הוא המשתדל לבזות חבירו, כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד, אפילו אם חבירו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון לחבירו.
וכענין זה אמר רבי זירא, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו [-בכינויו], הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה. ואמרו עוד ז"ל: אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות [-מי שרוצה להיות חסיד, יקיים את הלכות ברכות], וזה לענין מה שבינו לבין קונו. ויש אומרים: לקיים מילי דנזקין [-יקיים את ההלכות הנוגעות לדיני נזקים], וזהו למה שבינו לבין חבירו. ויש אומרים: לקיים מילי דאבות, ששם נכללים הענינים מכל החלקים.
