האוכל בכוונה אמיתית, לקיים גופו ונפשו לעבודת אלוקיו יתברך שמו, ויברך ברכה הראויה, ויעסוק בתורה באוכלו, כי זה כל פרי תכלית אכילתו, הוא ממש כמו המקריב קרבן, שנוטל הבהמה ומקריב לגבוה הרוחניות שבה מעת הבריאה, וגם הגשמיות שבה נתקדש ונתעלה. וכן הצדיק האוכל לשובע נפשו, להחיותה לעבודת ה'.
ולהיפך חלילה, האוכל לרעבתנות, לא לבד שאינו מתקן הגשמיות, אך גם הרוחניות שבה גם כן מתקלקל ומכניס לקליפה. וכמו שאמרו 'האוכל בלא ברכה, כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל', רצה לומר, נוטל הקדושה ומכניסה לאבדון, וממש גוזל הוא.
אמרו חז"ל, כל מקום שנאמר 'וישבו לאכול לחם', היה צרה. כי באמת רע ומר לענין מגונה כאכילה, לעשות ממנה קביעות. אך יאתה הקביעות אם יעסקו בתורה בקביעותם, אשר התורה גמלתהו טוב ולא רע, רצה לומר, שכלה הרע. אבל בלאו הכי, הרע מתגבר ח"ו, והוי כאילו אינם אוכלים החיות שבמאכל הזה, רק חלק הרע והמת שבו. והוא ממש זבחי מתים, כי הטוב הוא המחיה את הדבר, והרע הוא הפכו. זהו שאמרו 'שלשה שאכלו על שלחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים'. (רוח חיים ג, ג)
