א. כתוב בתורה כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, וקבלו חז"ל, שזו מצוות עשה, שבכל מקום שה' אלקינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנחנו עוסקים בקריאת שמע ותפלה או בדברי תורה, צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ולא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם בעת שקורא בתורה או מברך ומתפלל, מפני שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו, וצריך שיהיה מחנה זה קדוש. ואיסור זה הוא מן התורה, והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר שוכן ה' בקרבינו שהם ראשו של אדם שבו המוח ששם המחשבה ולבו של אדם שבו הכוונה, צריך גם כן שלא יהיו רואין את הערוה בעת שקורא, אלא יהיה הפסק וחציצה בין ראשו ולבו ובין הערוה. לפיכך אם אינו לבוש מכנסיים או אזור, נמצא לבו רואה את הערוה ואסור לקרות או לברך. ויש מי שאוסר בכהאי גוונא גם באשה.
ואפילו אם יש לו בגד מפסיק בין לבו ובין הערוה, עם כל זה, אם הערוה מגולה – לא יקרא, כיון שיש צורך שתהיה הערוה מכוסה גם מעיני אחרים, דלא נאמר 'לא תראה' אלא 'לא יראה', לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו לחלון שלא יראה ערותו, אף על פי שכסה לבו בבגד, הרי זה לא יקרא, מפני שערותו מגולה בבית. אבל אם יושב ערום בכילה שאין בה גובה עשרה טפחים והוציא ראשו חוץ לכילה וגם כיסה בבגד על לבו, אף על פי שערותו מגולה בכילה, הרי זה כמכוסה, מפני שאין בה גובה עשרה טפחים, ואין זה דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו וכיון דנראית הערוה בתוכו אסור.
