א) המכניס צאן לדיר, והתחילו לצאת אחת אחת, והוא מונה אותן כמו שביארנו, וטעה במניין וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו 'עשירי', או שקרא לשנים עשר או שלמעלה ממנו 'עשירי', לא נתקדשו. אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר 'עשירי', נתקדשו. ודבר זה הלכה מפי הקבלה נשמע, שהטעות מתקדשות למעשר רק אם היתה הטעות בבהמה הסמוכה לעשירי, בין שלמעלה ממנו, והיינו אחד עשר, ובין שלמטה ממנו, והיינו התשיעי, אבל לא שלפניהם ושלאחריהם, והיינו שמיני ואילך או שנים עשר ואילך.
אפילו קרא לתשיעי 'עשירי', ולעשירי 'תשיעי', ולאחד עשר 'עשירי', בין בטעות בין בכוונה, שלשתן מוקדשים, העשירי מפני שהוא באמת עשירי, והתשיעי והאחד עשר מפני שקרא להם 'עשירי'.
ב) והיאך דינם של אותן שלש בהמות, התשיעי אינו קרב, אלא נאכל במומו, והעשירי הוא מעשר, והאחד עשר יקרב שלמים, וטעון נסכים כשלמים, ואינו עושה תמורה – אם המירו בבהמה אחרת אין הבהמה האחרת מתקדשת, מפני שהוא עצמו כתמורה, שהרי החליפו בעשירי. במה דברים אמורים, כשהיה המונה הוא בעל הבהמות, אבל העושה שליח לעשר לו, וטעה השליח בין בתשיעי בין באחד עשר, אין מקדש אלא העשירי הודאי בלבד, שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד, אלא שלחו רק כדי לקדש כראוי.
