פרק שני, ג-ד

ג) כל המתודה בדברים שבפיו, ולא גמר בלבו לעזוב את החטא, הרי זה דומה לטובל במקוה להטהר מטומאתו, ושרץ מת בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר 'ומודה ועוזב ירוחם', כלומר, שמלבד ההודאה על החטא צריך גם לעזוב את החטא. וצריך לפרוט את החטא בוידויו, ולומר בפירוש מה היה החטא, שנאמר בדברי משה אחרי חטא העגל, 'אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלהי זהב'.
ד) מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה את שמו, כלומר, אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. ומשנה את מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.