פרק שני, א-ב

א) אי זו היא תשובה גמורה, זה אדם שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא שנמנע מיראה, ולא מכשלון כח. כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה, ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא – וזהו פירוש הפסוק ששלמה אמר בספר קהלת, 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך'. ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפילו עבר עבירות כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו, ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר בספר קהלת 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם', שהוא רמז ליום המיתה, מכלל – משמע מכך שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.
ב) ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו' וגו'. וכן יתנחם [-יתחרט] על מה שעבר, שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' וגו', וצריך להתודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.