משנה א: הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמַר בְפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְפָנַי נֶחְתַּם, בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְפָנַי נִכְתַּב, בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ, בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כֻּלּוֹ, פָּסוּל. אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל. שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר . אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר:
משנתנו ממשיכה לעסוק בדין שהתבאר בתחילת המסכת, שהמביא גט אשה מארץ ישראל לחוץ לארץ, או מחוץ לארץ לארץ ישראל, צריך להעיד ולומר בפני נכתב ובפני נחתם. ולהבנת המשנה יש להקדים את שתי הדעות [שהובאו בגמרא] בביאור טעם אמירת 'בפני נכתב' ו'בפני נחתם', יש אומרים שהצורך באמירת 'בפני נכתב' הוא כדי שנדע שנכתב הגט לשם האשה הזו, ואמירת 'בפני נחתם' נצרכת כיון שלדעה זו אף החתימה צריכה להיות לשמה.
ויש אומרים שהצורך באמירת 'בפני נחתם' הוא כדי שיתקיימו חתימות העדים ולא יוכל הבעל לערער על כך, והצורך באמירת 'בפני נכתב' הוא רק כדי להבדיל בין קיום גט לבין קיום שאר שטרות, שלא יטעו בני אדם לחשוב שאף בשטרות ממון ניתן לקיים את חתימות העדים על ידי עד אחד.
הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב' אֲבָל לֹא אמר 'בְּפָנַי נֶחְתַּם', או שאמר 'בְּפָנַי נֶחְתַּם' אֲבָל לֹא אמר 'בְּפָנַי נִכְתַּב', או שאמר 'בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ, וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ', כלומר, רק חתימה אחת נחתמה בפני, או שאמר 'בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ, וּבְפָנַי נֶחְתַּם כֻּלּוֹ', והיינו החצי האחרון, פָּסוּל [אבל אם נכתב בפניו החצי הראשון, שבו שמות האיש והאשה והזמן, כשר. וכן אם התחילו את כתיבת הגט בפניו, אף שסיימוה שלא בפניו, כשר, כיון שמן הסתם סיימו את כתיבתו לשמה].
אֶחָד אוֹמֵר 'בְּפָנַי נִכְתַּב' וְאֶחָד אוֹמֵר 'בְּפָנַי נֶחְתַּם', ורק אחד מהם הוא השליח, פָּסוּל, כיון שהשליח מעיד רק חצי עדות, ואילו חבירו אינו אלא עד אחד, ולא האמינוהו חכמים.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים 'בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב', וְאֶחָד שלישי אוֹמֵר 'בְּפָנַי נֶחְתַּם', פָּסוּל [כיון שלא העיד השליח את כל העדות שהצריכוהו חכמים לומר], וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.
אֶחָד אוֹמֵר 'בְּפָנַי נִכְתַּב', וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים 'בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם', כָּשֵׁר, לפי הדעה שהטעם של תקנה זו הוא משום קיום החתימות, הרי שני עדים ודאי מועילים לקיימם, ואפילו בשטרות ממון. ולפי הדעה שכל טעם העדות הוא מחמת הצורך בעדות על כתיבת הגט לשמה, מדובר כאן כשהשליח עצמו אומר 'בפני נכתב', והאמינוהו חכמים על הכתיבה, שהיתה לשמה, ואילו על החתימה יש שני עדים, והרי הם נאמנים כמו בכל השטרות.
