יא) המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה, כלומר, מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. ולכן, קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה גרגרים קטנים של חרדל, והוציא רק את רובה מרשות זו לרשות זו פטור, עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה, ואפילו שהוציא גרגרי חרדל שלמים הנמצאים בתוך הקופה מרשות לרשות, הולכים אחר הקופה כולה, שהכלי משים [-מחשיב] כל שיש בו כחפץ אחד, וכיון שהוציא רק מקצת הקופה, פטור.
יב) המוציא, בין בימינו, בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו [-בבגדו], חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין. וכן המוציא על כתיפו, חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים [ואף שלמעלה מעשרה טפחים אינו נחשב כרשות הרבים, אלא כ'מקום פטור', וכפי שיבואר להלן, ולכן הזורק חפץ למעלה מעשרה טפחים פטור, מכל מקום כשנוטלו על כתיפו חייב], שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר 'בכתף ישאו', וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן:
יג) אבל המוציא לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס פתוח למטה, או שהוציא דבר הנמצא בין בגד לבגד, או בפי בגדו, במנעלו ובסנדלו, פטור, כיון שלא הוציא כדרך המוציאין:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
