משנה ו: קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַקַּח, סוּמָא וְנִתְפַּתַּח, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיַּר, פָסוּל. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרַשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת, כָּשֵׁר:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, חרש שוטה וקטן פסולים לשליחות הבאת הגט. משנתנו מבארת את הדין באופן שהיה שינוי במצבם במהלך זמן השליחות:
קִבֵּל הַקָּטָן את הגט מהבעל, וְהִגְדִּיל, ואחר כך מסרו לאשה לשם גירושין, או שקיבל חֵרֵשׁ את הגט, וְנִתְפַקַּח – נעשה פיקח, השומע ומדבר, קודם שמסרו לאשה, או שהיה סוּמָא, וְנִתְפַּתַּח קודם שמסרו, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה – נעשה שפוי, נָכְרִי וְנִתְגַּיַּר, בכל האופנים הללו הגט פָסוּל, מאחר ובשעת מינויו לשליח לא היה ראוי לכך.
אֲבָל אם היה השליח פִּקֵּחַ בעת מינויו לשליח, וְנִתְחָרַשׁ באמצע שליחותו, וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח קודם שמסרו לאשה, ומסרו לה עתה כשהוא פקח, וכן אם היה פָּתוּחַ – רואה בעת מסירת הגט מהבעל, וְנִסְתַּמָּא, וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח, או שהיה שָׁפוּי בעת מסירת הגט, וְנִשְׁתַּטָּה, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, ומסר את הגט, כָּשֵׁר [האופן שנקטה המשנה, 'פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח', אינו בדווקא, שהרי אף אם לא התפתח קודם המסירה כשר הוא, מאחר ובשעת מסירת הגט היה רואה, ויכול הוא אף עתה לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אף שאינו רואה עתה].
מסיימת המשנה, זֶה הַכְּלָל בדינים אלו, כֹּל שליח שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת – שמסירת הגט מהבעל, ומסירת הגט לאשה), היו בזמן שהשליח בן דעת וראוי לשליחותו, אף אם באמצע היה זמן שאינו בן דעת ואינו ראוי לגרש, מכל מקום הגט כָּשֵׁר.
