הלכות שגגות, פרק א, א-ב

א) כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה [-שנעשית על ידי פעולה], שחייבין עליה כרת אם היה עושה אותה במזיד, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת. ומצות עשה היא שיקריב חטאתו על שגגתו.
ב) וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת, חוץ משלש עבירות, מגדף את שם ה', ומבטל ברית מילה, ומי שלא הקריב קרבן פסח. הפסח והמילה אין מביאים עליהן חטאת בשוגג מפני שהן מצות עשה, ואילו חטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה, שנאמר 'אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה'. והמגדף אינו מביא חטאת בשוגג מפני שאין בו מעשה, ונאמר 'לעושה בשגגה', יצא מכלל זה מגדף, שאין בו מעשה. לפיכך, המקבל עבודה זרה על עצמו בדיבורו באלוה, אף על פי שהוא חייב כרת, אם היה מזיד נסקל, ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן, לפי שלא עשה מעשה, אלא רק דיבור, ונאמר לענין קרבן שוגג 'בעשותה אחת'.