י אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃ יא בָּ֣טַח בָּ֭הּ לֵ֣ב בַּעְלָ֑הּ וְ֝שָׁלָ֗ל לֹ֣א יֶחְסָֽר׃
֍ ֍ ֍
הפסוקים הבאים, עד סוף הספר, הם משל לנפש האדם [לא הנשמה הרוחנית העליונה הנאצלת מתחת כסא הכבוד, אלא הנפש המקיימת את הגוף], שהיא נחשבת כ'אשה' אל השכל, שהוא המלך המושל בכל כוחות הנפש והגוף, ולפי טבעיה ותכונותיה היא מוליכה אחריה את הגוף וכוחותיו. ומי שנפשו רעה ונוטה אל המידות הפחותות והמושחתות, יש לשכל מלחמה עם נפשו כל הימים, ונפש זו משולה לאשה רעה. אך כאשר הנפש מוכנה אל הטוב, מצד טבעה או מחמת השתדלות האדם, והרי היא ראויה לקבל את ציורי ומחשבות החכמה, וללכת בדרך הישר המוליכה אל האושר הנצחי, אזי משולה היא לאשת חיל עטרת בעלה, כי היא המסייעת לשכל האדם להשיג את השלימות הראויה:
(י) ממשיל עתה את הנפש המשובחת המוכנה אל דרכי החכמה, לאשה טובה לבעלה, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא – אם הנפש מטבעה מוכנה אל המידות הטובות, הרי היא דומה ל'מציאה', שמוצא האדם את הטוב ללא טרחה ויגיעה כלל. וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ – אך מי שרוצה להטות את נפשו אל הטוב נגד טבעה, הרי זה כהבאת פנינים ממקום רחוק, כי מקומם במצולות הימים, וכך אדם זה צריך לטרוח זמן רב ולהתייגע לרדת אל עמקי תהומות הנפש, להוציא ממנה את הכוחות המשובחים הגנוזים במעמקיה, ולהעלותם באופן שיפעלו בה כלפי חוץ [ו'מִכְרָהּ' הוא לשון קנין, שקניית הנפש לְשַׁנּוֹתָהּ אל הדרך הטובה הוא דבר קשה ורחוק].
(יא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ – בעלה של הנפש, שהוא השכל, בוטח בליבו בנפשו הטובה שתלך אחר עצתו [וה'לב' הוא משל לכח השולט על הנפש, שכח זה נשמע לדברי השכל, כיון שהנפש אינה מתנגדת אליו], וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר, כי השלל הרוחני שיביא השכל בעוסקו בתורה ובמצוות לא יתחסר מחמתה [אבל כשהנפש רעה, אז גם מה שזוכה בו השכל כ'שלל' מקניני התורה והמצוות, נאבד על ידי התאוות והמעשים הרעים שהנפש נוטה אליהם ומוליכה אחריה את כוחות הגוף].
