משנה ב: לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּה, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
משנה ב: סדר הקרבת המנחה הוא כך: תחילה נותן את השמן בכלי כשהוא ריק, ואחר כך נותן את הסולת, ואחר כך חוזר ויוצק שמן, ובולל הכל יחד. אחר כך מגיש הכהן את המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח, מלקט את הלבונה, קומץ את המנחה ומקטיר את הקומץ, ושיירי המנחה נאכלים. לֹא יָצַק הכהן את השמן, אלא יצקה זר, או שלֹא בָלַל כלל את המנחה, לא כהן ולא זר, לֹא פָתַת – לא עשה את המנחה לפתיתים, באותן מנחות שדינן להיעשות פיתים ואחר כך לקמוץ, והוא לא עשה את כל המנחה כך, אלא רק שיעור קומץ בלבד, או שלֹא מָלַח כהן את המנחה, אלא זר, או שלא מלח את כל המנחה אלא רק את הקומץ, לֹא הֵנִיף מנחות הטעונות הנפה, והן מנחת העומר ומנחת סוטה, או שלֹא הִגִּישׁ את המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח, כפי שצריך לעשות, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, ששיעור הפיתים צריך להיות כזית לכל חתיכה, והוא ריבה במספרם ומיעט בכמותם, או שריבה בכמותם ומיעט במספרם, וְלֹא מְשָׁחָן -או שלא משח בשמן רקיקים הטעונים משיחה, כְּשֵׁרוֹת.
נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ של מנחה אחת בְּקֹמֶץ של חֲבֶרְתָּה, והיו שתיהן מנחות נדבה של ישראל, או שאירעה התערובת בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, או בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ [-חביתי כהן גדול הקרבים בכל יום], או בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה, כיון שמנחות אלו אינן נאכלות, אלא מוקטרות כליל, ניתן להקטיר את שני הקמצים שהתערבו, כיון שדברים העולים על גבי המזבח אינם מבטלים זה את זה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם היתה התערובת של הקומץ של מנחת ישראל בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, כלומר, במנחה עצמה ולא בקומצה, הרי זו פְּסוּלָה, כיון שֶׁזּוֹ – הקומץ של מנחת ישראל, בְּלִילָתָהּ עָבָה, שהרי נותנים לוג אחד שמן לעשרון סולת, וְזוֹ – ואילו מנחת כהן משיח או מנחת נסכים, בְּלִילָתָהּ רַכָּה, שנותנים שלשה לוגי שמן לכל עשרון, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ, כלומר, הקומץ של מנחת ישראל, שבלילתו עבה, בולע מהשמן של מנחת הכהן או מנחת הנסכים שבלילתה רכה, ומתבטל הקומץ בשמן, והרי זה כאילו לא הקטיר את הקומץ כלל, ונפסלת בכך המנחה.
