משנה ב: הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מִלְוָה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלּוֶֹה, מְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מֶקַח, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וּמְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה וּמְקוֹם הַזְּמָן, מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְכֻלָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן, חוּץ מִגִּטֵי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב לָה, לִשְׁמָהּ:
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, גט אשה שנכתב שלא לשם איש ואשה אלו, ולשם גירושין, פסול. משנתנו מבארת איזה חלק מנוסח הגט רשאי הסופר לכתוב קודם שביקשוהו לכתוב גט:
הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין – סופר המכין נוסחי גיטין, שיהיו מוכנים לו לשעת הצורך, אם בשעה שיבקשוהו לכתוב לא יהיה לו פנאי וכדומה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ ריק את מְקוֹם כתיבת שם הָאִישׁ, וּמְקוֹם כתיבת שם הָאִשָּׁה, וּמְקוֹם הַזְּמָן, וכן את מקום כתיבת 'הרי את מותרת לכל אדם', שדברים אלו הם עיקר הגט, וכתיבתם צריכה להיות לשם גירושין, ולשם איש ואשה מסוימים.
הכותב טפסי שְׁטָרֵי מִלְוָה – שטרות הלואה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם כתיבת שם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם כתיבת שם הַלּוֶֹה, מְקוֹם כתיבת סכום הַמָּעוֹת וּמְקוֹם כתיבת הַזְּמָן.
הכותב טפסי שְׁטָרֵי מֶקַח – שטרות מכירה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם שם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם שם הַמּוֹכֵר וּמְקוֹם סכום הַמָּעוֹת של המקח, וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה, וּמְקוֹם הַזְּמָן, ואף שבשטרות ממון אין צורך בכתיבה לשמה, גזרו בהם משום גיטי נשים, שמא יבואו לכותבן שלא לשמה.
והיתר זה, של כתיבת טפסי גיטין, תקנת חכמים הוא, מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה – מפני תקנת הסופר, שיהיו שטרות מצויים בידו.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְכֻלָּן, כיון שהוא גוזר איסור על כתיבת טפסי השטר, מחשש שיבא הסופר לכתוב אף את ה'תורף', שהם השמות והזמן, כגון ששומע שזוג מסוים עומד להתגרש, ויכין גט עם שמותיהם, וגט פסול הוא, כיון שלא נכתב בציווי הבעל לשם גירושין. ואף בשטרות ממון גזר איסור, משום גיטי נשים.
רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן – בכל שטרות ממון, בין טופס ובין תורף, כיון שאינו חושש שיבואו לכתוב מחמת כן גיטי נשים שלא לשמן, חוּץ מִגִּטֵי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְכָתַב לָהּ', ודרשו חכמים שתהא הכתיבה לִשְׁמָהּ, וכיון שכתיבת התורף שלא לשמה פוסלת את הגט, אוסר רבי אלעזר אף את כתיבת הטופס, מחשש שיבא הסופר לכתוב אף את התורף שלא לשמה.
