פרק ג, משנה א: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
פרק ג, משנה א: כפי שהתבאר, מחשבת פיגול פוסלת את המנחה, והיינו כשחושב הכהן בעת עבודות המנחה לאכול אותה או להקטיר אותה לאחר הזמן הראוי לה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה מתוך מחשבה לֶאֱכוֹל לאחר הזמן דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, כגון הקומץ והלבונה, שהם מוקטרים על המזבח ואינם נאכלים, או מתוך מחשבה לְהַקְטִיר לאחר הזמן דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כגון שיירי המנחה, שדינם להאכל, כָּשֵׁר, כיון שאין זו מחשבה חשובה, ובטלה דעתו אצל כל אדם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, כיון שנאמר בפסוק לגבי פיגול (ויקרא ז יח) 'וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל', וסובר רבי אליעזר שכפל הלשון באה ללמד שדימתה התורה את החלקים בקרבן העומדים לאכילת האדם, לחלקים העומדים ל'אכילת' המזבח, והיינו להקטרה, לומר שאף אם חשב לאכול דבר העומד להקטרה, או להקטיר דבר העומד לאכילה, לאחר זמנו, הרי זה פסול.
קמץ הכהן את המנחה במחשבה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, או לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, בשיעור פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. ואם חשב בשעת הקמיצה לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת חוץ לזמנם, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
