משנה
שנינו בתחילת הפרק בכלל אותם שתקנו להם חכמים שישבעו ויטלו, 'וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ', מבארת המשנה, כֵּיצַד הוא דין זה, לֹא – אין הכוונה שֶׁיֹּאמַר לוֹ החנוני כָּתוּב בְּפִנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, וישבע ויטול, כיון שבאופן זה ודאי אין החנוני נאמן בשבועתו, אֶלָּא הכוונה לאופן כזה, שאָמַר לוֹ בעל הבית לחנוני 'תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין', וְכן אם אמר לו 'תן לְפוֹעֲלַי בְּסֶלַע, מָעוֹת' – תן לפועלים שלי מעות בשיעור סלע, וְעתה, הוּא – החנוני אוֹמֵר נָתַתִּי להם מה שאמרת לי, וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, באופן כזה הדין הוא ששניהם נשבעים, הוּא – החנוני נִשְׁבָּע שנתן להם וְנוֹטֵל מבעל הבית, כיון שלטענתו בעל הבית סמך על הפועלים, שהרי לא אמר לו שיתן להם בפני עדים, ואין החנוני צריך להאמין להם בשבועה, ואינו צריך להפסיד, וְהֵן נִשְׁבָּעִין שלא קיבלו מהחנוני כלום וְנוֹטְלִין מבעל הבית את שכרם, כיון שהם מעולם לא סמכו על החנוני ואינם צריכים להאמין לשבועתו ולהפסיד את שכרם מחמת שבעל הבית סמך עליו. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד יתכן שנפסוק דין שבו אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, כלומר, הרי באופן זה ודאי יש כאן שבועת שקר, או של החנוני או של הפועלים, ונמצא שם שמים מתחלל, אֶלָּא הוּא – החנוני נוֹטֵל מבעל הבית שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה, וְהֵן – הפועלים נוֹטְלִין גם הם מבעל הבית שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'הוא נשבע ונוטל, והם נשבעים ונוטלים', מביאה הגמרא ברייתא בביאור דברי המשנה: תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי, טוֹרַח שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה, כלומר, היה רבי סבור שכוונת המשנה היא שהחנוני נשבע ונוטל מבעל הבית, והפועלים נשבעים ונוטלים מהחנוני, ועל כך הוקשה לו, כיון שהחנוני אינו מוציא כלום משלו, אלא נוטל מבעל הבית ונותן לפועלים, לשם מה הצריכוהו להשבע, ומה התועלת משבועה זו, ומדוע לא ישבעו הפועלים שלא קיבלו, ויטלו ממונם מבעל הבית, ולא ישבע החנוני כלל. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָיא לרבי, אין הדבר כן, אלא כך תְּנֵינָא בברייתא, שְׁנֵיהֶן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת, וכיון שבעל הבית משלם עתה פעמיים, צריכים גם החנוני וגם הפועלים להשבע.
אָמַר רָבָא, וּפוֹעֲלִין נִשְׁבָּעִין לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַעֲמַד חֶנְוָנִי, כִּי הֵיכִי דְלִיכְסְפֵי מִינֵּיהּ – כדי שיתביישו להשבע לשקר בפניו, שהרי הוא יודע את האמת. והוא הדין שהחנוני נשבע בפני הפועלים כדי שיתבייש להשבע לשקר בפניהם.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וכגון ששני עדים מעידים על פלוני שהרג, ושנים מעידים שלא הרג, שהדין הוא שלאותה עדות שתי הכתות בטלות, נחלקו אמוראים מה דינם לגבי עדויות אחרות, אָמַר רַב הוּנָא, אף על פי שבודאי אחת הכתות העידה עדות שקר, מכל מקום כת זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה עדות אחרת, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה עדות אחרת, ואין חוששים בכל פעם שמא זו הכת הפסולה [אבל אם באו עד אחד מכת זו ועד שני מכת זו והעידו, אין מקבלים את עדותם, שהרי בודאי יש כאן עד אחד פסול]. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, בַּהֲדֵי סַהֲדֵי שִׁקְרֵי לָמָּה לִי – לשם מה נקבל עדות של כתות עדים אלו שבודאי אחת מהם פסולה. (דְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׁנֵי מְלַוִּין וּשְׁנֵי לֵוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת הָיִינוּ פְּלוּגְתַיְיהוּ – ומחלוקת זו היא במקום שאין שייכות בין שני הנידונים, וכגון שראובן תבע את שמעון בשטר שחתומים בו עדי הכת האחת, ולוי תבע את יהודה בשטר אחר שחתומים בו עדי הכת השניה, שכיון שאין שייכות בין העדויות, דְּרַב הוּנָא אָמַר, זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, בַּהֲדֵי סַהֲדֵי שִׁקְרֵי לָמָּה לִי, אך אם אותו אדם תבע את חבירו בשני שטרות, ובכל שטר חתומה כת אחרת, כיון שבודאי אחד השטרות פסול, אינו יכול לתבוע ממנו את החובות שבשני השטרות).
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, שכל כת יכולה לבוא בפני עצמה ולהעיד, והטעמים לכך, חֲדָא, דְּרַב הוּנָא רַבֵּיהּ [-היה רבו] דְּרַב חִסְדָּא, כִּדְאַמְרִינָן בְּפֶרֶק הֲדַר עִם הַנָּכְרִי (ערובין סב:), אָמַר רַב יוֹסֵף, שאלה פשוטה ביותר, של בִּיעֲתָא בְּכּוּתְחָא – האם מותר לאכול ביצה עם חלב, או שיש בכך משום איסור בשר בחלב, שהדבר פשוט שאין בכך כל איסור, בָּעֵי לֵיהּ מֵרַב חִסְדָּא בִּשְׁנֵיהּ דְּרַב הוּנָא – שאלתי את רב חסדא בחיי רב הונא, וְלֹא אוּרִי לִי – ולא הורה לי, כיון שאסור לתלמיד להורות במקום רבו, הרי שהיה רב חסדא תלמידו של רב הונא. וְעוֹד, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (ב"ב לא.) בְּעִנְיַן הָנֵי סַהֲדֵי דְאִיתְכַּחוּשׁ בַּאֲכִילָתָא – שתי כתות עדים שהכחישו זו את זו לגבי אכילת פירות קרקע מסוימת, שכל כת העידה על אדם אחר שהוא אכל את פירות הקרקע באותם שלש שנים, ואחת הכתות הוסיפה להעיד הקרקע היתה שייכת לאביו של אותו אדם שהעידו לטובתו, ונחלקו בדין זה רבא ורב נחמן, ושאלה הגמרא, לֵימָא – האם נאמר שרַב נַחְמָן המקבל את עדותם לגבי זה שהיתה הקרקע של אבותיו, סובר כְּרַב הוּנָא, וְרָבָא הסובר שיש לבטל את כל העדות סובר כְּרַב חִסְדָּא. וְאָמְרִינַן – ודחתה זאת הגמרא ואמרה, אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי – בין רבא ובין רב נחמן אינם יכולים לסבור כרב חסדא, הָשַׁתָּא לְעֵדוּת אַחֶרֶת לֹא מְהֵימְנֵי – שהרי רב חסדא סובר שאינם נאמנים אפילו לעדות אחרת, לְאוֹתָהּ עֵדוּת מִיבַּעְיָא – וכי יתכן שיהיו כשרים לאותה עדות [וביארה הגמרא שמחלוקתם היא בדעת רב הונא], אַלְּמָא – ומבואר מסוגיית הגמרא שם, שבֵּין לְרָבָא ובֵּין לְרַב נַחְמָן לֵיתֵיהּ לִדְרַב חִסְדָּא – אין הלכה כרב חסדא.
