משנה ז: הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הִלְוָהוּ מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. הִלִוָהוּ פֵרוֹת, שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מֻתָּר אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה:
הִלְוָהוּ – הלוה האדם לחבירו מעות או פירות עַל הַמַּשְׁכּוֹן, הרי המלוה נחשב שׁוֹמֵר שָׂכָר על המשכון, וה'שכר' שלו הוא בזה שהרי בשעת מעשה ההלוואה היה המלוה 'עוסק במצוה', ופטור ממצוה אחרת, ואם באותה שעה היה בא עני ומבקש ממנו צדקה, היה פטור מלתת לו, נמצא שהרויח ממון זה שאינו צריך לתת לעני באותה שעה, ומחמת רווח זה נחשב הוא כ'שומר שכר' על המשכון שקיבל תמורת אותה הלואה, וחייב בגניבה ואבידה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אם הִלְוָהוּ מָעוֹת, הרי הוא שׁוֹמֵר חִנָּם, כיון שאינו סובר שרווח זה של הפרוטה שלא נתן לעני נחשב 'שכר' לגבי זה, להחשיבו כשומר שכר, אבל אם הִלְוָהוּ פֵרוֹת, הרי הוא שׁוֹמֵר שָׂכָר, כיון שדרך פירות להרקיב, והרויח בכך שהלוה את הפירות שבידו, שיחזיר לו הלה לאחר זמן פירות טובים.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מֻתָּר אָדָם – רשאי המלוה לְהַשְׂכִּיר את מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל העָנִי, לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ – ולהשתמש בדמי השכירות כהחזר להלוואה שהעני חייב לו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה, שבמקום שיהיה החפץ בטל אצלו ממלאכה, משכירו לאחרים ועל ידי זה החוב פוחת והולך [ומדובר בכלים ששכרם גדול מהפחת שנעשה בהם על ידי השימוש, כגון מעדר וקרדום וכיוצא באלו].
