משנה ז: הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין , אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין:
משנתנו מביאה דינים נוספים השייכים לדין המבואר לעיל, שיש לאדם חזקת חיים:
הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, כלומר, אדם שיש לו שדה, והוא נותן הלואה של ממון לכהן, לוי או עני, על דעת שבשעה שיפריש את התרומה והמעשר, לא יתנם להם אלא יטלם לעצמו בתורת פרעון של חובם [וימכור את התרומה לכהנים, כיון שאסור לישראל לאכול תרומה אף אם היא שלו, ואת המעשרות רשאי לאכול בעצמו, שהרי מותרים הם באכילה לזרים], מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן – מפריש ונוטל לעצמו, בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ שמא הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.
מֵתוּ – אם נודע לו שמת הכהן, הלוי או העני, והורישו קרקע המשועבדת למלוה [אך אם לא הורישו קרקע פטורים יורשיהם מלשלם את חוב מורישם], אם רוצה המלוה להמשיך ולגבות את החוב מהתרומות והמעשרות, צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין, כיון שיתכן שהם רוצים לפרוע את החוב בדרך אחרת, וליטול את התרומות והמעשרות לעצמם. אמנם אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין על מנת שיטול את מתנותיהם, אף אם מתו הכהן או הלוי אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין, כיון שבכח בית דין לתקן כן, שיוכלו לגבות הלואות לו מהתרומות והמעשרות, ותיקנו כן כדי שיהיו מצויים בני אדם המלוים לכהנים ולויים [אבל לגבי מעשר עני לא תיקנו כן, שיוכל ליטול את המעשרות לאחר שהלוה התעשר].
