משנה
משנתנו מביאה אופן נוסף שבו יש דין ודברים בין בעל הבית לחנוני, ותקנו בו חכמים שבועה: אָמַר בעל הבית לַחֶנְוָנִי, תֶּן לִי בְדִינָר פֵּרוֹת – תן לי פירות בשווי דינר, וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ החנוני תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ בעל הבית כבר נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָמְפָּלִי – בארנקך, והפירות מונחים כעת ברשות הרבים, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת שנתן לו את המעות, ויטול את הפירות, כיון שהחנוני מודה שמכר לו אותם, ואינם ברשותו, והויכוח הוא רק האם שילם בעל הבית או לא שילם, וכיון שטענתו של בעל הבית עדיפה מטענת החנוני, נשבע בעל הבית על דבריו ונפטר.
עתה מביאה המשנה אופן הפוך: נָתַן לוֹ בעל הבית אֶת הַדִּינָר, ואָמַר לוֹ לחנוני תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת המונחים כאן לפנינו, ואָמַר לוֹ החנוני כבר נְתַתִּים לְךָ קודם שהבאת לי את הדינר, וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ, ועתה חזרת כדי להביא לי את הדינר, ואילו פירות אלו המונחים לפנינו שלי הם, כיון שבעל הבית מודה שהפירות שייכים לחנוני, אלא שהוא תובע ממנו שיתנם לו, ואילו החנוני טוען שכבר נתן לו פירות אחרים ולא מכר את הפירות הללו המונחים לפניהם, טענת החנוני עדיפה, ולכן יִשָּׁבַע הַחֶנְוָנִי ויפטר. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון, ואוֹמֵר, כֹּל מי שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, וכיון שגם במקרה האחרון נמצאים הפירות מחוץ לחנות, ואין דרך החנוני להוציא את הפירות לרשות הרבים עד שישלמו לו, הרי זה כאילו הם כבר ברשות בעל הבית, וידו על העליונה, ולכן גם באופן זה נשבע בעל הבית ונוטל.
גמרא
[תַּנְיָא בברייתא], אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי נאמרו דינים אלו, בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּשְׁנֵיהֶם עוֹרְרִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל אם כבר הִפְשִׁילָן בעל הבית בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו, הרי הוא מוחזק בהם, והַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ, שזהו עתה החנוני, עָלָיו הָרְאָיָה.
ומבאר הרי"ף, הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה 'אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים', לָאו אַלִּיבָּא דִּידֵיהּ בִּלְחוּד קָאָמַר – לא אמר כן רק לשיטתו במשנה, אֶלָּא בֵּין אַלִּיבָּא דִּידֵיהּ וּבֵין אַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן – אלא אמר כן בין לשיטתו ובין לשיטת חכמים, דהַאי דִּינָא דְאִיפְלִיגוּ בֵּיהּ – שדין זה שנחלקו בו במשנתנו, היינו בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא דְאִיפְלִיגוּ בֵּיהּ – רק באופן זה נחלקו, אֲבָל אִם הִפְשִׁילָן בעל הבית בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה לְדִבְרֵי הַכֹּל, בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה בֵּין לְרַבָּנָן. ומבאר הרי"ף מנין יש לומר זאת, שדברי רבי יהודה נאמרו גם על שיטת חכמים, דְקָיְמָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, דְּכָל הֵיכָא – שבכל מקום דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לשונות 'אֵימָתַי' וּ'בַמֶּה דברים אמורים', אֵינוֹ בא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים.
וְהוּא הַדִּין בְּעִנְיַן הַשׁוּלְחָנִי וּבַעַל הַבַּיִת שמובא ענינם במשנה הבאה, הַדִּין בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָד הוּא, שאם היה אחד מהם מוחזק במעות, לדברי הכל המוציא מחבירו עליו הראיה. וּלְפוּם הַדֵין פֵּירוּשָׁא – ולפי פירוש זה, שבאופן שבעל הבית מחזיק בפירות גם חכמים מודים שהמוציא מחבירו עליו הראיה, הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה במשנתנו 'כָּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה', אַבַּעַל הַבַּיִת [קָאֵי] – היינו על בעל הבית, ובאופן שאין הפירות בידו ממש, אלא כיון שהם ברשות הרבים, ואין דרך החנוני להוציא את הפירות לרשותה רבים אלא לאחר קבלת המעות, לכן מסתברים דברי בעל הבית, ונחשב הדבר כאילו הפירות בידו והוא נשבע ונוטל, דְּקָסָבָר רַבִּי יְהוּדָה דְּבִתְרֵי בָּבֵי – בשני המקרים שבמשנתנו יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת, ברישא כיון שהוא מודה לדברי חכמים, ובסיפא כפי הטעם שהתבאר, שנחשבים הפירות כאילו הם ברשותו [אך אם הפירות ברשות בעל הבית ממש, אף חכמים מודים שהם נשארים בידו ללא שבועה כלל, והמוציא מחבירו עליו הראיה], כִּדְקָא סָבַר רבי יהודה בְּשׁוּלְחָנִי במשנה הבאה, וּכְבָר פֵּירַשְׁנוּ הֲלָכָה זוֹ פֵּירוּשׁ מְבוֹאָר בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי, וְאָנוּ כּוֹתְבִין אוֹתוֹ בְּסוֹף מַסֶּכֶת זוֹ בְּסִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא.
משנה
מביאה המשנה עתה דינים הדומים למה שהתבאר במשנה הקודמת, באופן שבא אדם לשולחני לפרוט מטבע גדול למטבעות קטנים: אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי [-אדם הפורט כספים], תֶּן לִי בְדִינָר מָעוֹת – תן לי מטבעות קטנים של מעה בשווי דינר, וְנָתַן לוֹ את המעות, ואָמַר לוֹ השולחני תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ בעל הבית, נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָמְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת שנתן את הדינר, ויפטר. נָתַן לוֹ בעל הבית אֶת הַדִּינָר, ואָמַר לוֹ לשולחני תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת, אָמַר לוֹ השולחני כבר נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסֶךָ, יִשָּׁבַע השׁוּלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה חולק אף כאן על הסיפא ואוֹמֵר, אֵין דֶּרֶךְ הַשׁוּלְחָנִי לִהְיוֹת נוֹתֵן אִיסָּר [-מטבע קטן] עַד שֶׁנּוֹטֵל אֶת דִּינָרוֹ, ומסתבר שלא נתן עדיין את המטבעות לבעל הבית, ולכן גם בסיפא ישבע בעל הבית ויטול.
