פרק ד, משנה א: הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו :
משנה א: הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, והרי הם פירות דמאי, וְשָׁכַח הלוקח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, והלה אומר לו שהם מעושרים, יֹאכַל עַל פִּיו, והטעם לכך, כיון שעם הארץ חושש לשקר בשבת. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ בשבת, ואָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, שמְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו, וכפי שהתבאר שאין עם הארץ משקר בשבת. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
כפי שהתבאר, עמי הארץ חשודים שלא להפריש תרומת מעשר, כיון שהם חושבים שכל זמן שלא הופרש מעשר ראשון אין חיוב מיתה בתרומת מעשר, ולכן הלוקח פירות או תבואה מעם הארץ צריך להפריש גם תרומת מעשר. עוד יש להקדים, שתרומת מעשר שהתערבה בחולין, אם יש בחולין מאה כנגדה הרי היא בטלה ברוב, אך אם אין מאה כנגדה אינה בטלה, ועל כך אומרת המשנה, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ – התערבה בחולין, וכיון שתרומת מעשר עצמה היא אחד ממאה, נמצא שאין בחולין מאה כנגד תרומת מעשר זו, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל, שׁוֹאֲלוֹ – שואל הוא את אותו עם הארץ שקנה ממנו את הפירות, ואם אומר שהכל מעושר, נאמן הוא, וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו, והטעם לכך כיון שלאחר שהופרשה ונקראה בשם 'תרומה', חושש הוא לשקר. ואף על פי שמתחילה קל הדבר בעיניו ואינו מפרישה כלל, מכל מקום לאחר שהופרשה ונקרא עליה שם תרומה, מתיירא מלאוכלה, ולא ישקר בדבר [אך חכמים חולקים עליו וסוברים שבחול אינו נאמן אף באופן זה]:
