הלכות שגגות, פרק ג, א-ב

א) מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה, ולא התרו בו, אלא אמרו ראינוך שעשית מלאכה בשבת, או שאכלת חֵלֶב, והוא אומר אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה, אינו חייב חטאת, ואף שבדרך כלל אין אדם נאמן להכחיש שני עדים, הואיל ואם יאמר להם אמת שאכלתי אבל מזיד הייתי, הרי יפטר מן הקרבן, שאין מביאים קרבן אלא על השוגג, אף עתה כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי, נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון, שהוא פטור מן הקרבן, ונמצא שלא הכחיש את העדים.
ב) אם כשאמרו לו העדים שעשה עבירה זו שחייבים עליה חטאת קבועה שתק האדם, ולא הפליג את העדים – לא חלק על דבריהם, (אלא) אפילו אמרה לו אשה אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת, ושתק, חייב להביא חטאת. אמר לו עד אחד לפני האכילה 'חלב הוא זה', ושתק, וחזר ואכלו בשגגה, הרי זה מביא חטאת. ואם התרו בו לפני האכילה, הרי זה לוקה עליו, אף על פי שעיקר העדות על כך שזהו חלב נאמרה בעד אחד, כיון שלאחר שהוחזק הדבר כאסור על פי עד אחד, אסור הוא באיסור גמור.