אָמַר רַב הוּנָא, לַכֹּל – על כל המחויבים שבועה דרבנן מְגַלְגְּלִין שבועות נוספות, חוּץ מִשָׂכִיר, שֶּׁאֵין מְגַלְגְּלִין עליו שבועות נוספות, כיון שמעיקר הדין היה ראוי לומר שיטול את שכרו ללא שבועה, ולא תקנו שבועה זו אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, ולכן אין בעל הבית יכול לגלגל עליו שבועות נוספות. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, לַכֹּל אֵין מְקִילִין – על כל המחויבים שבועה אין מקילים, אלא מגלגלים עליהם שבועות נוספות, חוּץ מִשָׂכִיר דִמְקִילִין עליו ואין מגלגלים עליו שבועות נוספות. מבררת הגמרא, כיון שלדברי שניהם מגלגלים על כולם חוץ משכיר, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק ביניהם. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק שיש ביניהם הוא לגבי שאר המחויבים שבועה, לִפְתּוֹחַ לוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן התובע שישבע לו שבועה נוספת, טַעֲנִינָן לֵיהּ – בית דין טוענים כן עבורו, לרב הונא ש'מגלגלין' היינו שבית דין פותחים לתובע ואומרים לו שהוא יכול לגלגל עליו שבועה על תביעה נוספת, ולרב חסדא ש'אין מקילין' היינו שאם התובע רוצה לגלגל עליו שבועה, מקבלים את טענתו, אך אין בית דין מציעים לו זאת מעצמם.
גַּרְסִינָן בְּמסכת קִדּוּשִׁין בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן (כז.), אָמַר עוּלָא, מִנַּיִן יש ללמוד לְדין גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת סוטה (במדבר ה כא-כב) 'וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וגו' וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן', וְתָנָא תוּנָא – והרי כך שנה התנא בברייתא בביאור כפל הלשון 'אמן אמן', אָמֵן – אמת שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי בהיותי אֲרוּסָה, וּבהיותי נְשׂוּאָה, ואם היתה זו אשה שנפלה לו ביבום שבועתה היא שלא שטיתי בהיותי שׁוֹמֶרֶת יָבָם [-זקוקה ליבום, לאחר שמת בעלה הראשון], וּכְנוּסָה – לאחר שכנסה יבמה.
ומבארת הגמרא כיצד יש ללמוד מכך דין גלגול שבועה, הֵיכִי דָּמִי – באיזה מקרה שייכת שבועה זו, אִילֵימָא דְּקָנִי לָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה – אם מדובר באופן שקינא לה [שלא תסתתר עם אדם פלוני] בהיותה ארוסה, וְקָא מַשְׁקֵי לָהּ – והוא בא להשקותה עתה כְּשֶׁהִיא עדיין אֲרוּסָה, וּמִי שַׁתְיָא – וכי באופן זה משקים אותה את המים המאררים, וְהָא תְּנַן – והרי כך שנינו במשנה (סוטה כג:), אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, שקינא להן הארוס או היבם, ונסתרו, לֹא שׁוֹתוֹת את המים המאררים, וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָה – ומפסידות כתובתן, כיון שהן גרמו לעצמן להאסר עליו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך שאינן שותות, כיון שלשון (במדבר ה כ) 'וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ' אָמַר רַחֲמָנָא, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שעדיין אינן ברשות הבעל. וְאֶלָּא אם תאמר שמדובר באופן דְּקָנִי לָהּ [-שקינא לה, להזהירה שלא תסתתר עם פלוני] כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, ונסתרה עמו כשהיא ארוסה, וְקָא מַשְׁקֵי לָהּ [-ומשקה אותה את המים המאררים] כְּשֶׁהִיא כבר נְשׂוּאָה לו, מִי בַּדְקֵי לָהּ מַיָּא – וכי באופן זה המים בודקים אותה, וְהָא כְּתִיב – והרי נאמר בפסוק (במדבר ה לא) 'וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן', ללמד שרק בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ עצמו מְנוּקֶּה מֵעָוֹן, המַיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אבל אם אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן, אֵין המַיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהָכָא – ובאופן זה שקינא לה ונסתרה כבר כשהיא ארוסה אֵין האִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן, דְּהָא אִיתְּסְרָא עַלֵיהּ – שהרי נאסרה עליו כבר כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, כדין אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, שהיא אסורה עליו עד שתשתה את המים המאררים, וּנְשָׂאָהּ באיסור, ואם כן בודאי לא דיברה הברייתא באופן זה. וְאֶלָּא אם תרצה לומר שמדובר באופן דְּקָנֵי לָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, [וְנִסְתְּרָה], וְנִכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה ונמצא שהבעל מנוקה מעוון, שהרי לא בא עליה באיסור, (ונסתרה), וְקָא מַשְׁקֵי לָהּ – ועתה הוא משקה אותה, ועל כך אמרה הברייתא שנשבה שלא שטתה בעודה ארוסה, וְהָא אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא בביאור הפסוק (במדבר ה כ) 'וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ', מְלַמֵּד שפרשה זו נאמרה רק באופן שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בַּעַל, וְלֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בּוֹעֵל, ואם כן לא יתכן שדיברה הברייתא באופן זה. אֶלָּא ודאי שְׁמַע מִינָּהּ – יש ללמוד מכך שכוונת הברייתא שנשבעת האשה שבועות אלו עַל יְדֵי גִּלְגּוּל, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן זו ראיה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחַן – אכן מצאנו דין גלגול שבועה בסוֹטָה, דְאִיסוּרָא – ששבועתה על דבר איסור, מָמוֹנָא מְנָא לָן – מנין שאף בדיני ממונות יש גלגול שבועה. מביאה הגמרא את הלימוד לכך, תַּנָּא דְבֵי [-כך שנו בבית מדרשו של] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, יש ללמוד דבר זה בקַל וָחֹמֶר, וּמַה סוֹטָה, שהיא חמורה, שֶׁהרי לֹּא נִיתְּנָה לִיתָּבַע בְּעֵד אֶחָד, אלא יש צורך בשני עדים שיעידו שנסתרה עם אותו אדם, מְגַלְגְּלִין עליה שבועה, מָמוֹן, שהוא קל יותר, שֶׁהרי נִתָּן לִיתָּבַע בְּעֵד אֶחָד, שאם תובעו התובע מנה, והנתבע כופר בכל, ועד אחד מסייע לתובע חייב הנתבע שבועה להכחישו, אֵינוֹ דִּין [-האם אין זה קל וחומר] שֶׁמְּגַלְגְּלִין בזה שבועה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחַן בְּוַדַּאי – מצאנו שמגלגלים שבועה בטענת ודאי, וכגון שבנוסף לתביעה שעליה התחייב שבועה תובעו התובע קרקע בטענת ודאי, אך כיון שאין נשבעים על קרקע אינו יכול להשביעו ללא גלגול, ועל ידי שהתחייב לו שבועה ממקום אחר יכול לגלגל עליו אף שבועה על קרקע, שֶׁמָּא מְנָלָן – מנין שלאחר שהתחייב הנתבע שבועה יכול התובע לגלגל עליו שבועה אף על טענת שמא. מבארת הגמרא, תָּנִי – כך שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, נֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בִּפְנִים, והיינו שבועת סוטה, שמשביעים אותה בעזרה, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בַּחוּץ, והיינו שבועת ממון, שמשביעים אותו בכל מקום, מַה שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בִּפְנִים עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, שהרי כל שבועת סוטה באה על הספק, אַף שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּחוּץ, והיינו שבועת ממון, עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, ומגלגלים שבועה אף בטענת ספק.
