השער החמישי, שער יחוד המעשה
פרק חמישי
ויש בני אדם שבזמן התפילה ועבודת ה' מעביר היצר בפניהם חידות ארוכות וקשות, או ענין קשה מעניני החכמה, ויטריד אותו בשאלה ותשובה ובקושיא ובפרוק, ומה שנתעלם ממנו בעיון מה שהיה צריך לעיין בו ומה שנשאר לו ללמוד מן החכמה, ויטרידהו בזה מכל מעשי העבודה, ויפסיד עליו כפליים ממה שמתקן עליו במחשבות אלו. ואפשר שיכנס במעשה העבודה ויצא ממנה [-יתחיל להתפלל ויסיים תפילתו], ובכל אותו הזמן יהיה בטירדת לבו בזולתה מעניני העולם. ואפשר שיבקש כפרת המקום בלשונו – ובאותו זמן ממש הוא רץ במחשבתו ובמצפונו לעבור על רצון ה', ועל זה אמר אחד החסידים: בקשת כפרתנו זו – צריכה לבקשת כפרה. ומתחנן האדם אל ה' באבריו, ופונה מעליו בליבו, דומה למה שאמר הכתוב: 'בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני'.
ואם ייקץ בעת ההיא, יחשוב עם נפשו ויאמר לה: איך אתנהג עם הבורא במה שאינו נכון לי להתנהג בו אפילו עם בני האדם, בעת שאני צריך אליהם או בעת שהם צריכים לי, כי מי שאלך אליו לבקש ממנו חפץ, ואשאל אותו ממנו בלשוני וליבי פונה ממנו, אילו היה יכול לדעת את מחשבות ליבי – ודאי היה מואס וגועל אותי, כל שכן שהיה נמנע מלמלא את רצוני ובקשתי, וקל וחומר אם היה יודע בי שאני חושב בדברים שהם נגד רצונו, שאז ודאי תהיה שנאתו אותי יותר גדולה, ומניעתו ממני יותר ראויה. וכן מבלי ספק הייתי עושה למי שהיה שואל ממני איזה חפץ, והייתי יודע ממחשבות ליבו מה שה' יודע ממחשבות ליבי. ואיך לא אתבייש מבוראי, שאתרצה לפניו בדבר שלא הייתי מתרצה בעצמי, אם היה נוהג כן אדם חלש כמותי.
