הלכות שגגות, פרק ג, ז-ח

ז) כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא, אין מקבלין ממנו קרבן כלל. והמומר לעבירה משאר עבירות, אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא, כיצד, מומר לאכול חֵלֶב במזיד, שאכל פעם אחת חלב בשגגה, והביא חטאתו, אין מקבלין ממנו, עד שיחזור בתשובה. אפילו היה מומר לאכול חלב לתיאבון, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, והביא קרבן, אין מקבלין ממנו, שמשעה שאכל בזדון, בין להכעיס בין לתיאבון, הרי הוא מומר. היה מומר לאכול חלב, ושגג ואכל דם, מקבלין ממנו קרבן חטאת על אכילת הדם, שזו עבירה אחרת, כמו שביארנו.
ח) מי ששגג, והפריש חטאתו על שגגתו, ואחר כך נעשה מומר לעבירה זו במזיד, וחזר בתשובה, או שלאחר שהפריש את חטאתו נשתטה, וחזר ונשתפה, אף על פי שנדחה הקרבן בינתים מלהיקרב, שאין מומר או שוטה מביאים קרבן, הרי זה חזר ונראה – חזר ונעשה ראוי להקרבה, שאין בעלי חיים נדחין מעל גבי המזבח לגמרי, וכמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, לפיכך יקריבנה לאותה חטאת עצמה. וכשם שאם נולד בו – בקרבן עצמו, מום עובר, ונתרפא, יחזור לכשרותו, כך אם נדחו הבעלים, וחזרו ונראו, יקרב.