משנה
משנתנו מבארת שיש מקרים בהם יכול אדם להשביע את חבירו אף על פי שאינו תובעו בטענת ברי, אלא בטענת שמא: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה ברורה, אלא בטענת שמא, והטעם בכל אלו כיון שהם עוסקים בנכסי אחרים, ויש חשש שיורו היתר לעצמם ליטול מאותו ממון, הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין – אדם המעבד את שדה חבירו בתמורה לחלק מהיבול, וְהָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין המתעסקים בממון של אחר, לישא וליתן, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת – אחד מהאחים שהתעסק בנכסי הירושה של האב, השייכים לכל האחים. מבארת המשנה את אופן השבועה באופנים אלו, אָמַר לוֹ, מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, והשיב לו הלה רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב להשבע. אמנם אם כבר חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, ולא השביעו בשעת החלוקה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעָן לאחר זמן. אבל אם נִתְגַּלְגְּלָה עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל – גם שבועה על שותפות או אריסות ישנה.
דין נוסף, שאינו שייך לשבועת השותפין: וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה, כלומר, אם התחייב האדם שבועת מודה במקצת, ועדיין לא נשבע, ועברה שנת השמיטה, כשם שהשמיטה משמטת את הממון כך היא משמטת את חיוב השבועה [אבל אין שביעית משמטת את השותפות ולא את שבועתה].
גמרא
שנינו במשנה, 'וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה', ומשמע שנשבעים אף שאין אדם תובעם, ותמהה על כך הגמרא, אַטּוּ בְּשׁוֹפְטֵנִי עַסְקִינָן – וכי משנתנו עוסקת בבני אדם שוטים, הנשבעים בלא תביעה. מתרצת הגמרא, הֲכִי קָאָמַר – כך היא כוונת המשנה, וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנַת בָּרִי, אֶלָּא בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, הַשּׁוּתָּפִין וְכוּ'.
עוד שנינו במשנה בכלל אותם הנשבעים בטענת שמא, 'בן הבית'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תַּנָּא בברייתא, 'בֶּן הַבַּיִת' שֶׁאָמְרוּ שנשבע בטענת שמא, לֹא [-אין הכוונה למי] שֶׁנִּכְנַס וְיּוֹצֵא בְּרַגְלָיו, אֶלָּא למי שעוסק בעניני הממון של הבית, מַכְנִיס לוֹ פּוֹעֲלִין וּמוֹצִיא לוֹ פּוֹעֲלִין, מַכְנִיס לוֹ פֵּירוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּירוֹת.
מבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי – במה שונים אותם השנויים במשנתנו, שמשביעים אותם אפילו בטענת שמא [בשונה משאר בני אדם שאינם נשבעים אלא מכח תביעת ברי], ומבארת, מִשּׁוּם דְּמוֹרוֹ הֶתֵּירָא – כיון שהם מורים היתר לעצמם ליטול מממון השני, מאחר והם טורחים בעסקיו, סבורים הם שיש להם רשות ליטול מממונו שלא ברשות, וכיון שהדבר מצוי, תקנו חכמים שיוכל בעל הממון להשביעם אף כשטענתו היא טענת שמא.
מוסיף הרי"ף, וְהוּא – ותקנה זו האמורה במשנתנו, שניתן להשביע את אותם המנויים שם בטענת שמא, היינו רק באופן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, כְּרַב, הסובר ששבועת מודה במקצת של תורה אינה אלא באופן שתבעו לכל הפחות שתי כסף ופרוטה, והודה לו בפרוטה וכפר בשתי כסף, ואף שבועה זו, שהיא מדרבנן, לא תקנוה אלא באופן הדומה לשבועת התורה, והיינו כשהתובע טוענו שמא נטלת מממוני שתי כסף [ונחלקו הראשונים האם גם בשבועה זו יש צורך שיודה במקצת, דעת רש"י שיש צורך שיתבענו שתי כסף ופרוטה, והלה מודה שנטל פרוטה, שאמנם אין כאן שבועת התורה כיון שתביעת התובע אינה בברי, אך כיון שדומה הדבר למודה במקצת, תקנו חכמים שישבע. אך אם הלה כופר בכל, לא תקנו חכמים שישבע. ודעת הרמב"ם שדי בכך שיתבענו שתי כסף, ואפילו שאין הלה מודה בכלום אלא כופר בכל, חייב שבועה דרבנן].
שנינו במשנה, 'חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָן', מוסיף הרי"ף, וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר המנויים במשנה, שֶׁאִם כבר חָלְקוּ ואין להם עסק בממון התובע, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁבִּיעָן. ומבאר הרי"ף את הדין באופן שהנידון ביניהם הוא על דבר זה בעצמו: וְאִי אָמַר הַנִּתְבָּע, כגון השותף, כְּבָר חָלַּקְתִּי, וְלֹא אִשְׁתַּיֵיר לֵיהּ גַּבָּאִי וְלֹא מִידִי – ולא נשאר אצלי מאומה משלו, וְהוּא [-התובע] אוֹמֵר, עֲדַיִין לֹא חָלַּקְנוּ, וַעֲדַיִין אִית לִי גַּבֵּיהּ [-יש לי אצלו] כָּךְ וְכָךְ, לֹא מַשְׁבְּעִינָן לֵיהּ בִּגְזֵירָה – אין משביעים אותו שבועה זו שתקנו חכמים במשנתנו עַל טַעֲנַת שֶׁמָּא, אֶלָּא מַשְׁבְּעִינָן לֵיהּ רק עַל טַעֲנַת בָּרִי, אם אכן הוא תובעו בברי, שְׁבוּעַת הֵיסֶת, וְנִשְׁבַּע עַל טַעֲנַת שֶׁמָּא רק בְּגִלְגּוּל שְׁבוּעָה, אם התחייב לו שבועה ממקום אחר [וכפי שיבואר להלן ענין זה באריכות].
וְאִי לְאַחַר שֶׁחָלְּקוּ ביניהם את ממון השותפות אָתָא וְקָתָּבֲע לֵיהּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא בִּלְחוּד – בא אחד השותפים ותובעו בטענת שמא, שהתבאר שאין שייכת בזה שבועה זו האמורה במשנתנו, הָיָה מַחְרְמִינָן לֵיהּ חֵרֶם סְתָם – מטילים חרם 'סתם', בלא הזכרת שמו של הנתבע, שיחול החרם עַל מַאן דְּגַזְלֵיהּ מִידִי מֵהַהוּא שׁוּתְּפוּתָא – על כל מי שגזל מממון אותה שותפות, אוֹ מֵהַהוּא אַפַּטְרוֹפְּסוּתָא – או מאותו ממון שהיה עליו אפוטרופוס.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לְגַלְגֵּל בִּדְרַבָּנָן – האם מי שהתחייב שבועה דרבנן, יכול התובע לגלגל עליו שבועה על טענות אחרות שאינו חייב עליהם שבועה מצד עצמם. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, דִמְגַלְגְלִין אף בִּשבועה דְרַבָּנָן, שְׁמַע מִינָּהּ.
