משנה ז: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
אדם המגרש את אשתו, ועדיין לא נישאה לאחר, רשאי להחזירה [חוץ מכהן, האסור אף בגרושת עצמו]. משנתנו מביאה אופנים שונים שבהם אסור לאדם להחזיר את אשתו לאחר שגירשה:
הַמּוֹצִיא [-המגרש] אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שיצא עליה שֵׁם רָע של זנות, לֹא יַחֲזִיר – אסור לו להחזירה לעולם, אף אם התברר שהלעז היה שקר, מהטעם שיבואר להלן. וכן המגרש את אשתו מִשּׁוּם נֶדֶר – שהיתה רגילה לידור נדרים, ואמר 'אי אפשי באשה נדרנית', לֹא יַחֲזִיר לעולם, ואפילו אם התיר חכם את נדריה. והטעם בזה, כיון שחששו חכמים שלאחר הגירושין תינשא לאחר, ואחר זמן יתברר שהלעז היה בשקר או שיתיר חכם את הנדר, ויערער הבעל הראשון על כשרות הגט ויאמר שאילו היה יודע שאין הלעז נכון או שהנדר יותר, לא היה מגרשה, ולפי דבריו נמצא שאינה מגורשת ונישאת באיסור לשני, ויצא לעז על בניה מהשני שהם ממזרים, ולכן אומרים לו מתחילה שיידע שהמגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר אינו יכול להחזירה לעולם, ומתוך כך גומר בדעתו לגרשה לגמרי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טעם דין זה אינו מחשש לעז, אלא שלא רצו חכמים שיהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, וכשיודעת האשה שאם יגרשנה הבעל משום שם רע ומשום נדר לא יוכל להחזירה, תהא זהירה ביותר בדברים אלו, ולכן לגבי נדרים יש חילוק, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים – עשרה בני אדם או יותר, יש בכך פרסום, ולכן לֹא יַחֲזִיר – אסור לו להחזירה, וְאילו נדר שֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, ואינו מפורסם, יַחֲזִיר – רשאי להחזיר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אמנם הטעם הוא כדעת תנא קמא, שמע יוציא הבעל לעז על הגט לאחר זמן, אך עדיין יש חילוק בנדרים, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם כדי להתירו, לֹא יַחֲזִיר, שאם לא כן יוכל הבעל להוציא לעז ולומר שלא ידע שניתן להתירו, ואילו היה יודע שניתן להתירו לא היה מגרשה, וְאילו נדר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, אלא הבעל עצמו יכול להפירו, ולא הפירו, אינו יכול להוציא לעז לאחר זמן, שהרי בידו היה להפר את הנדר, ולכן אם ירצה, יַחֲזִיר.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, באמת הסברא היא בהיפך מסברת רבי מאיר, ובנדר הצריך חקירת חכם פחות מסתבר לתקן שלא יחזיר, כיון שלא יוכל הבעל להוציא לעז ולומר שאילו היה יודע שחכם יכול להתיר את הנדר לא היה מגרשה, לפי שחזקה היא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין להתיר את נדריה, ובודאי היה מגרשה בכל מקרה, ומכל מקום הדין הוא כדברי תנא קמא, שבכל מקרה אינו רשאי להחזירה, ולֹא אָסְרוּ זֶה – נדר הצריך חקירת חכם, אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה – מפני נדר שאין צריך חקירת חכם, שבו יכול הבעל להוציא לעז ולומר שלא ידע שהוא יכול להפר את נדרה, ולכן תקנו שאינו יכול להחזירה כלל, בשום אופן שגירשה משום נדר.
מבואר בגמרא שיש להוסיף כאן קטע במשנה, בו מבואר שרק המוציא את אשתו משום נדר שהיא נדרה, אינו יכול להחזירה, אבל אם הוציאה מחמת נדר שנדר הוא עצמו, יכול הוא להחזירה. ומביאה המשנה מעשה בענין זה, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְמקום ששמו צַיְדָּן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם – ייאסרו עלי כל הפירות בנדר אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כלומר, כיון שלא שייך כאן 'תיקון העולם' שיש באופן שגירשה מחמת נדר שנדרה היא.
