משנה ז: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן. נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, מְעַשֵּׂר וּמַּאֲכִילָן:
משנתנו עוסקת בדין פועל העוסק בפירות האסורים באכילה:
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת מלאכה בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – בכרם שזו שנתו הרביעית, שכל זמן שלא פדאם הפירות מותרים באכילה רק בירושלים ובקדושה, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ [ואינם יכולים לטעון שחשבו שבעל הבית יפדה עבורם את הפירות]. אך אִם לֹא הוֹדִיעָן מתחילה שהוא שוכרם לעבודה בנטע רבעי, וחשבו שיוכלו לאכול, פּוֹדֶה – צריך בעל הבית לפדות חלק מהפירות ולחללן, וּמַאֲכִילָן פירות אלו.
מי שנִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו – נפתחו עיגולי הדבילה שלו, ושכר פועלים להדביקם שוב, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו של היין, ושכר פועלים לסותמם, וכיון שכבר נגמרה מלאכתם קודם לכן התחייבו במעשר, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ [ואינם יכולים לטעון שחשבו שבעל הבית יעשר עבורם]. ואִם לֹא הוֹדִיעָן מתחילה שהוא שוכר אותם לעבודה שאין בה אפשרות אכילה, בעל הבית מְעַשֵּׂר חלק מהפירות, וּמַּאֲכִילָן.
