משנה ו: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דָּעַת:
על אף שהתירה התורה לפועל לאכול ממלאכתו, רשאים בעל הבית והפועל לסכם ביניהם על תוספת תשלום מסוים, ותמורת זאת לא יאכל הפועל כלל ממלאכתו, משנתנו מבארת באילו מקרים ניתן לעשות כן:
קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ – רשאי הפועל לסכם עם בעל הבית על סכום קצוב שיקבל כתוספת לשכרו, ולא יאכל מהפירות, עַל יְדֵי – וכן רשאי הוא לסכם כן עם בעל הבית על מלאכתם של בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, או עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, או עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכל אלו יֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת, ויכולים הם למחול על זכותם באכילת הפירות תמורת מעות. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ, שיעשו מלאכה ולא יאכלו, תמורת תוספת דמים, מִפְּנֵי שֶׁכל אלו אֵין בָּהֶן דָּעַת גמורה, ואין מחילתם מחילה, וכיון שהתורה זיכתה להם את אכילת הפירות, לא ניתן להפקיע מהם זכות זו.
