משנה ו: הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
משנה ו: הַנִּכְנָס לְעִיר, וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, 'מִי כָּאן נֶאֱמָן על הטהרות, מִי כָּאן מְעַשֵּׂר'. אָמַר לוֹ אֶחָד, 'אֲנִי', אֵינוֹ נֶאֱמָן להעיד על עצמו. אך אם אָמַר לוֹ 'אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן', הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, ואף שמעיקר הדין לא היה ראוי להאמין למי שאינו מכירו, הקילו חכמים באכסנאי, משום חיי נפש, כיון שאינו מכיר שום אדם באותה העיר. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ – מאותו אדם שאמרו לו עליו שהוא נאמן ומעשר, אָמַר לוֹ – ושאל אותו אדם שנכנס לעיר את המוכר מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן – תבואה שאין בה איסור 'חדש', אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי הוא מוכר תבואה ישנה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נראים כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, שכל אחד מעיד לטובת חבירו, מכל מקום הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, כיון שאף באיסור 'חדש' רוב עמי הארץ נזהרים, והרי זה כאיסור דמאי, שלא החמירו בו כל כך, והתירו לו להאמינם.
