הלכות שגגות, פרק ג, ט-י

ט) חייבי חטאות וחייבי אשמות ודאים, שעבר עליהן יום כפורים, חייבין להביא את קרבנם לאחר יום הכפורים. וחייבי אשמות תלויין, הבאים על ספק עבירה, פטורין, שנאמר לגבי יום הכפורים 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', כך למדו מפי השמועה – כך קיבלו חז"ל בדרשת פסוק זה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה', והיינו ספק חטא שמביאים עליו אשם תלוי, נתכפר לו, ואינו צריך להביא קרבן. לפיכך, מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכפורים עצמו, אפילו עם חשיכה – סמוך למוצאי יום הכפורים, פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר. נמצאת למד שאין מביאין על חטא 'לא הודע' של יום הכפורים אשם תלוי, אלא אם לא כפר לו יום הכפורים, כמו שיתבאר להלן אימתי אין יום הכפורים מכפר.
י) אין יום הכפורים, ולא החטאת, ולא האשם, מכפרין, אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן, אינן מכפרין בו. כיצד, היה מבעט בכפרתם, והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין, אף על פי שקרבו כמצותן, לא נתכפר לו. וכשיחזור בתשובה מבעיטתו, צריך להביא חטאתו ואשמו. וכן המבעט ביום הכפורים, אין יום הכפורים מכפר עליו, לפיכך אם נתחייב באשם תלוי, ועבר עליו יום הכפורים והוא מבעט בו, הרי זה לא נתכפר לו. וכשיחזור בתשובה אחר יום הכפורים, חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו.