מבררת הגמרא, עַד הֵיכָן גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה, כלומר, על אילו תביעות יכול האדם לגלגל שבועה על חבירו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אפילו באופן דְאָמַר לֵיהּ התובע 'עַבְדִי אַתָּה', וצריך הנתבע להשבע שאינו עבדו, והבינה הגמרא שהכוונה לעבד כנעני. תמהה על כך הגמרא, הַהוּא – אם האומר כן לחבירו, שְׁמּוּתִי מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – הרי מנדים אותו, דְּתַנְיָא בברייתא, הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ 'עֶבֶד', יְהֵא בְּנִדּוּי – בית דין מנדים אותו, לפי שזלזל בחבירו, אף הוא יהא מזולזל. והקורא לחבירו 'מַמְזֵר', סוֹפֵג אֶת אַרְבָּעִים – לוקה ארבעים מלקות מדרבנן. והקורא לחבירו 'רָשָׁע', אמנם אין בית דין מענישים אותו, אך אותו אדם עצמו יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו – רשאי לשנוא אותו, למעט פרנסתו ולרדת לאומנותו. ועל כל פנים בודאי שאין מחייבים את האדם להשבע שאינו עבד. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, כוונת רב היא דְּאָמַר לֵיהּ 'הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נִמְכַּרְתָּ לִי בְּעֶבֶד עִבְרִי כו'.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ז), חַד בַּר נַשׁ אָזַל בָּעִי לְמֵידַן קוּמֵי רַבִּי זְעֵירָא – אדם אחד בא לדין תורה לפני רבי זעירא, וְחִיְּבוֹ שְׁבוּעָה עַל תְּרֵין דִּינָרִין, אָמַר לֵיהּ הנתבע לתובע, לָאו תְּרֵין דִּינָרִין אַנָּא חַיָּב לְךָ – הרי גם לפי תביעתך איני חייב לך אלא שני דינרים, קָא טְרִפִין לְךָ – הרי הם מונחים לפניך, שרצוני לשלם ולא להשבע. אָמַר לֵיהּ התובע, וּמִילַת פְּלָן וּפְּלָן – ועדיין יש לי לתבוע אותך בדבר פלוני ופלוני, טענות נוספות שרצוני לגלגל עליהם שבועה, מכח השבועה הראשונה שהתחייבת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא לנתבע, אוֹ הַב לֵיהּ כָּל מַה דְתָּבַע לְךָ – או שתשלם לו כל מה שהוא תובע ממך, אוֹ אִשְׁתְּבַע לֵיהּ עַל כָּל מַה דְּהוּא מְגַלְגֵּל עֲלָךְ – או שתשבע על כל התביעות שהוא מגלגל עליך.
וַחֲזִינָן מַאן דְּקַשְׁיָא לֵיהּ הַאי עוּבְדָא – וראינו מי שהוקשה לו מעשה זה, מִשּׁוּם הַהִיא דְּגַרְסִינָן נַמִּי בַּגְּמָרָא דִּבְנֵי מַעַרְבָא – מכח דין אחר שגם הוא נשנה בתלמוד ירושלמי, בִּתְחִלַּת פֶּרֶק הַמַּפְקִיד (ב"מ פ"ג ה"א), אָמַר הנתבע הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, אך לאחר מכן רָאָה אוֹתָן מְגַלְגְּלִין עָלָיו שבועות נוספות ל טענתו אחרות, וחָזַר בו וְאָמַר הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם ואיני נשבע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הדין עם הנתבע, כיון שלֹא חִיַיבְתוֹ הַתּוֹרָה שְׁבוּעָה לְהַחְמִיר עָלָיו, אֶלָּא לְהָקֵל עָלָיו, שֶׁאִם רָצָה לְשַׁלֵּם, יְשַׁלֵּם, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם יִשָּׁבַע, הרי מבואר שם שיכול הנתבע לחזור בו ולשלם, ובכך יפטר מגלגולי השבועות של התובע, וזהו שלא כמו אותו מעשה של רבי זעירא, שחייבו לשלם הכל או להשבע על הכל. וּפָּרִיק – ותירץ אותו מקשן, כִּי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי שיכול הוא לחזור בו ולומר שרצונו לשלם ולא להשב, היינו בִּשְׁבוּעָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁבוּעוֹת הַשּׁוֹמְרִין וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אֲבָל אם התחייב שְׁבוּעָה שֶׁהִיא תַּקָּנַת חֲכָמִים, לֹא – אינו יכול לחזור בו, ואמר כן כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּיקְשֵׁי לָן – כדי שלא יקשה לנו הָא דְּרַבִּי זְעֵירָא, דְחַיְיבִינֵיהּ לְאִשְׁתַּבּוּעֵי עַל כָּל מַה דִמְגַלְגְלִין עֲלֵיהּ. אומר הרי"ף, וַאֲנַן לֹא סְבִירָא לָן הֲכִי – ואנו איננו סוברים כן, לחלק בין שבועת התורה לשבועה דרבנן, כיון דְגִּלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְכָל דְּתָקּוּן רַבָּנָן – וכל דבר שתקנו חכמים, כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תָּקּוּן – תקנוהו כעין דין התורה, וְאִי לֹא דִמְחֲיְיבִינָן בִּשְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא כִּי הַאי גַּוְונָא – ואם לא שבשבועה דאורייתא היה חייב באופן זה, להשבע על הכל או לשלם הכל, לֹא הֲוָה מְחַיֵּיב רַבִּי זְעֵירָא בִּשְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן הֲכִי. ומתרץ הרי"ף את הקושיא באופן אחר, אֶלָּא, הַאי מִילְּתָא – נידון זה, האם כאשר בא התובע לגלגל על הנתבע שבועות נוספות יכול הוא לחזור בו ולשלם רק את התביעה הראשונה, או שחייב הוא עתה או להשבע על הכל או לשלם הכל, פְּלוּגְתָא – זו מחלוקת דְּתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי זְעֵירָא כְּתַנָּא קַמָּא סְבִירָא לֵיהּ – סובר שההלכה היא כתנא קמא, כִּדְקַיְימָא לָן – וכפי שמקובל בידינו כלל זה, דְּכָל פְּלוּגְתָא דְּלֹא אִיפְסִיקָא בָּהּ הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – שכל מחלוקת שלא נפסקה בה ההלכה בפירוש, דְּהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא.
גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל (ב"ק קו.), אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, התובע את חבירו ואומר לו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי, וְנִשְׁבַּע על כפירתו, וּבָאוּ עֵדִים והעידו שהוא חייב, פָּטוּר מלשלם, והטעם לכך, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב י) ' שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם', ומלשון 'ולקח בעליו' יש ללמוד שכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ [הַבְּעָלִים] שְׁבוּעָה מהנתבע, שׁוּב אֵין מְשַׁלְּמִין לָהֶן מָמוֹן, ואפילו אם התברר בעדים שהיה חייב. פוסק הרי"ף, וְלֵית הִלְכְתָא הָכִין – ואין ההלכה כך, אֶלָּא אִם בָּאוּ עֵדִים אַחַר שְׁבוּעָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, דְּקָאָמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא שם, אָמַר לֵיהּ רָמִי בַּר חֲמָא לְרַב נַחְמָן [שטרח לפרש את המשנה לשיטת רב], מִכְדִי דְּרַב לֹא סְבִירָא לָךְ – והרי אינך סובר דין זה של רב, שאם באו עדים לאחר שנשבע פטור מלשלם, ואם כן מַשְׁכּוּנֵי נַּפְשָׁךְ אַדְרַב לָמָּה לָךְ – לשם מה אתה 'ממשכן את עצמך', כלומר טורח ליישב את דברי רב הללו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, לִפְרוּשָׁהּ לִדְרַב בְּעָלְמָא – אין כוונתי אלא לפרש את דברי רב, אף שבאמת איני סובר שההלכה כדבריו. תמהה הגמרא, וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר – והרי רב דורש כן מפסוק, ואם כן כיצד יתפרש הפסוק לדעת החולקים על רב. מתרצת הגמרא, קְרָא – פסוק זה, של 'ולקח בעליו ולא ישלם', לְ'כָל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין' הוּא דַּאֲתָא – בא ללמד שכל חיובי השבועה שבתורה מוטלים על הנתבע, שנשבע ואינו משלם.
הַדְרָן עֲלָךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין
