משנה ט: הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַגּוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ (יִשְׂרָאֵל), הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
משנתנו מביאה תקנות נוספות של חכמים, בענין מכירת בני אדם ונכסים לגויים:
אדם הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגּוֹי, ועשה כן כבר שלש פעמים, שפדוהו וחזר ומכר את עצמו, אֵין חוזרים ופּוֹדִין אוֹתוֹ, כיון שבודאי אחרי שיפדוהו ילך וימכור שוב את עצמו ואת בניו, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ שבארץ ישראל לְגּוֹי, לּוֹקֵחַ וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים – חייב היהודי המוכר לקנות בכל שנה מהגוי את פירות הביכורים ולהביאם לבית המקדש, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, שלא יהא אדם רגיל למכור שדותיו לגויים, ואם מכר – יטרח לחזור ולקנות מהם את השדה.
