משנה ז: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט:
משנה ז: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כלל זה [ואין מי שחולק עליו בענין זה], שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, כלומר, יש שלש מצוות מסוימות, שאינן נוהגות אלא בשלשה קרבנות מסוימים, ואין שלשת המצוות הללו נוהגות בכל קרבן בפני עצמו, אלא שְׁתַּיִם מהמצוות נוהגות בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. ומבאר רבי שמעון את דבריו, וְאֵלּוּ הֵן שלשת הקרבנות, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. ושלש המצוות הן סמיכה, תנופה מחיים, ותנופה לאחר שחיטה. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, שנאמר לגבי קרבן שלמים (ויקרא ג ב) 'וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ', וּטעונים תְנוּפָה כשהם שְׁחוּטִים, שנאמר (ויקרא ז ל) 'יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה כשהם חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, והיינו שני כבשים הבאים בחג השבועות לזבח שלמים, טְעוּנִים תְּנוּפָה כשהם חַיִּים, שנאמר (ויקרא כג כ) 'וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם', וּתנופה כשהם שְׁחוּטִים, כיון שלומדים את דינם משלמים של יחיד, הטעונים תנופה לאחר שחיטה, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה, כיון שקיבלו חכמים הלכה למשה מסיני שאין בקרבנות ציבור סמיכה [מלבד שעיר המשתלח ביום הכפורים, ופר העלם דבר של ציבור], וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה, וְטעון תְנוּפָה כשהוא חַי, שנאמר (ויקרא יד כד) 'וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה כשהוא שָׁחוּט, שנאמר לגבי שלמים (ויקרא ז ל) 'לְהָנִיף אֹתוֹ', למעט אשם של מצורע, שאינו טעון תנופה לאחר שחיטתו.
