(טז) וַיָּ֣שָׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִֽיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֨כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַֽעֲבִ֥יר אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ (יז) וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּֽחוּרִ֑ים וַיֵּ֨רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃ (יח) וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַֽחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָֽלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וְעָֽבְרָ֣ה הָֽעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַֽעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בְּעֵינָ֑ו וְשִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעָבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַֽחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֹן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶֽעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר־יָׄצָ֥אׄ אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מִירֽוּשָׁלִָ֑ם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־לִבּֽוֹ׃ (כא) כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּה־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכָל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כב) וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּֽי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃
֍ ֍ ֍
(טז) וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ מעבר הירדן המזרחי, לעבור את הירדן לכיוון ארץ ישראל, וַיָּבֹא עַד נהר הַיַּרְדֵּן, וִיהוּדָה [-אנשי שבט יהודה] בָּא הַגִּלְגָּלָה, אשר בעבר הירדן המערבי, שבתוך ארץ ישראל, לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן.
(יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, בֶּן הַיְמִינִי – משבט בנימין, אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים [-מהעיר בחורים], וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד.
(יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ – עם שמעי מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר [-עבד] בֵּית שָׁאוּל, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ [-עברו את] הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי [-לקראת] הַמֶּלֶךְ.
(יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה – עברה ספינת הירדן אל העבר השני, כדי לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו – החזירוהו על דעת שיהא מלך כפי שהיה קודם לכן ויעשה הטוב בעיניו, ולא התנו עמו תנאים חדשים, כגון שימחל לכל מי שמרד נגדו, אלא הסכימו שישפוט אותם בדעתו וכפי רצונו, וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן.
(כ) וַיֹּאמֶר שמעי אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי חטאתי בשני דברים לפניך, האחד בעצם המרידה במלכות, והשני בכך שקיללתי אותך, ועל החטא הראשון אמר, אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן – אל תחשוב לי כלל את המרידה כעוון, כי הרי בודאי לא יעניש דוד את כל עם ישראל שמרדו בו, ואם כן גם לי תמחל יחד עם כל ישראל על המרידה, ולגבי החטא השני, שקילל את דוד, ביקש שמעי שלא יענישנו דוד על כך, ופירט את חטאו שהיה חמור מִשָׁלֹש בחינות, וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ – אל תזכור לי את החטא הגדול, שהעזתי פני לקללך, והיה זה בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם, כשהיה עיף ויגע ונרדף מהמורדים בו, ובאותו זמן קיללו שמעי, לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ – והיתה כוונת שמעי לצער את דוד ולהכאיב ולדכא את ליבו, ולא היה זה חלק מהמרידה לפרוק את עול מלכותו, אלא חטא פרטי בכך שרצה להעציב את דוד באותה שעה קשה שברח מבית מלכותו.
(כא) כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי, כלומר, די לי בעונשי בכך שאני יודע ומכיר בעצמי שחטאתי, וכפי שהכרתי בחטאי כך הקדמתי להיות בין המקבלים את מלכותך מחדש, וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף, לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(כב) וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וַיֹּאמֶר, אמנם על עצם המרידה אי אפשר להעניש את שמעי, כמו שלא הענישו את כל העם שמרדו בדוד, אך הֲתַחַת זֹאת שקילל את דוד לֹא יוּמַת שִׁמְעִי, כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה', והרי זהו חטא פרטי, שיש להענישו על כך.
(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד, מַה לִּי וְלָכֶם [-מה רעה עשיתי לכם] בְּנֵי צְרוּיָה, כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן, והרי אם אמית את שמעי יחשבו כל ישראל שאני מעניש את המורדים בי, ובקלות יצמח מכך מרד חדש. ועוד, הרי דרך המלכים לחנון את כל החוטאים ביום מלכותם, ואני היום כמי שהומלך מחדש, ולכן, האם הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל, הרי אין זה ראוי, כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, ולכן אין ראוי לי להענישו, מחמת שני הטעמים הללו [וחז"ל אמרו שידע דוד ברוח הקודש שעתיד שמעי להוליד בן שיצא ממנו מרדכי היהודי, שיושיע את ישראל בזמן גזירת המן, ולכן נמנע מלהורגו בינתיים].
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי, לֹא תָמוּת, וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ שלא יהרגנו.
