בָּעִי [-הסתפק] רַב מַתְּנָה, רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קַלַנְדָא – כאשר אנשי רומי עושים את יום האיד שתקנו לכבוד עבודה זרה, וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעֲבְּדוֹת לָהּ לתת לה מסים ולספק לאנשי רומי את כל צרכיהם, אוֹתָן הָעֲיָרוֹת, אֲסוּרוֹת במשא ומתן בימים הללו אוֹ מוּתָּרוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, קַלַנְדָא לַכֹּל אֲסוּרָה, ואף אותן עיירות הסמוכות לה, אסורות במשא ומתן בימים אלו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד, ואילו אותם אנשי העיירות הסמוכות לה, שעושים הכל רק מאימתה של מלכות רומי, ואינם עובדים עבודה זרה זו מרצונם, מותר לשאת ולתת עמהם, כיון שאין חשש שילכו ויודו לעבודה זרה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ – שהרי שנינו בברייתא כדבריו.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁדרים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּטָהֳרָה הֵן, כלומר, בלא כוונה ובלא שיתנו ליבם לכך, הם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ומבאר את דבריו, הָא כֵּיצַד, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, וְזִימֵּן את כָּל הַיְהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְשׁוֹתִין מִשֶּׁלָּהֶן, [וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶן] עוֹמֵד עֲלֵיהֶם ומשמשם, אף על פי כן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד טו) 'וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ', מַאי – וכיצד מתפרש הכתוב 'וְקָרָא לְךָ', שמִשְּׁעַת קְרִיאָה שהוא קורא לך להשתתף במשתה שלו, מחשיב זאת הכתוב כאילו אכילתך היא מזבחו.
מבארת הגמרא את הכללים בדין זה של השתתפות במשתה של עובד כוכבים: כָּל תְּלָתִין יוֹמִין – כל אותם שלשים יום שלאחר נישואי בנו, בֵּין אם אָמַר העובד כוכבים שהוא מזמין את אורחיו מֵחֲמַת הִילּוּלָא של הנישואין ובֵּין אם לֹא אָמַר בפירוש שמזמינם מֵחֲמַת הִילּוּלָא, אָסוּר, כיון שמן הסתם כוונתו להזמינם לכבוד הנישואין, ובאותו זמן הוא מקריב קרבנות לעבודה זרה. מִכָּאן – מסיום אותם שלשים יום וָאֵילָךְ, אִי אָמַר בפירוש שהוא מזמינם מִשּׁוּם הִילּוּלָא, אָסוּר, וְאִי לֹא אָמַר מִשּׁוּם הִילּוּלָא, שָׂרֵי – מותר. מבררת הגמרא, וְכִי אָמַר – וכאשר הוא אומר שמזמינם מִשּׁוּם הִילּוּלָא, עַד אֵימַת – עד מתי אָסוּר להשתתף במשתהו, ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא – עד שנים עשר חודש מהנישואין, שלאחר מכן אין זה נחשב כמשתה הנעשה מחמת הנישואין. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּמֵעִיקָּרָא – מתחילה, קודם הנישואין, מֵאֵימַת – מאיזה זמן אָסוּר להשתתף במשתה שעושה העובד כוכבים, מחמת שהוא עושה אותו מחמת שמחת הנישואין הקרובה. ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, מִכִי רָמֵי שַׁעֲרֵי בְּאֲסִנְתֵיהּ – מזמן שמטילים את השעורים בעריבה, להכין שיכר לסעודה.
שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה יש בה עבודת כוכבים' וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים – מותר לשרוף בעת מיתת מלכי ישראל את כלי תשמישם של המלכים, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי – ואין בכך משום איסור של הליכה בחוקות הגויים, כיון שלא אסרה תורה אלא עשיית מעשי גויים כשהם דברי בטלה והבל, ויש בהם משום סרך עבודת כוכבים, אבל דברים שיש בהם טעם מותרים, וכאן עושים זאת כדי לכבדם, וכאילו אומרים בכך שאין מי שראוי להשתמש במה שהם השתמשו. שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת ירמיהו לצדקיהו מלך יהודה (ירמיהו לד ה) 'בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לְךָ' וְגוֹ'. וּכְשֵׁם שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, כֵּן שׂוֹרְפִין עַל הַנְּשִׂיאִים – נשיא הסנהדרין שבישראל. וּמַה הֵם שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן, מִטָּתָן, וְכָל כְּלִי תַּשְׁמִישָׁן. מַעֲשֵׂה וּמֵת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְשָׂרַף עָלָיו אוּנְקְלוֹס הַגֵּר כלי תשמישו של רבן גמליאל בְּשווי שִׁבְעִים מָנֶה צוּרִי.
משנה
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום חג של עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שאסור לשאת ולתת עם בני העיר, וכמו שהתבאר לעיל, חוּצָה לָהּ מֻתָּר – מותר לשאת ולתת עם גויים הנמצאים מחוץ לעיר, אפילו שהם סמוכים לה, אם אין הם עובדים לאותה עבודה זרה שבתוך העיר. וכן אם הָיָה חוּצָה לָהּ – מחוץ לעיר, יום חג של עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, תּוֹכָהּ מֻתָּר – מותר לעסוק במשא ומתן עם יושבי העיר.
מבררת המשנה, מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם – האם מותר ללכת באותו היום לעיר שעובדים בה את אותה עבודה זרה, שלא לשם משא ומתן, וכגון שרצונו לשוחח עם אחד מיושבי העיר, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת ומובילה רק לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר, כיון שנראה כאילו גם הוא הולך לשם כדי לעבוד עבודה זרה. וְאִם יָכוֹל לֵילֵךְ בָּהּ – באותה הדרך, גם לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יום חג של עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָיָה בָהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת, והמעוטרות זהו סימן לכך שהם חנויות של עבודה זרה, כדי ליטול מהם מכס לעבודה זרה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָרוֹת אֲסוּרוֹת, כיון שיש לעבודה זרה הנאה מהן, שהן מעלות לה מכס, וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָרוֹת מֻתָּרוֹת, כיון שאינן מעלות מכס לעבודה זרה, ואין לעבודה זרה הנאה מחנויות אלו.
