(כה) וּמְפִבֹ֨שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹֽא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹֽא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ (כו) וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרֽוּשָׁלִַ֖ם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹֽא־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃ (כז) וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּֽי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַֽחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֨יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃ (כח) וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (כט) כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵׁי־מָ֨וֶת֙ לַֽאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֨שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹֽכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ל) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה׃ (לא) וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֨שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַֽ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לקבל את פניו, וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו – לא רחץ את רגליו, וְלֹא עָשָׂה [-לא תיקן] שְׂפָמוֹ, וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס, לאות צער ואבל, לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם, וראה זאת דוד, והיה ניכר שהצטער מפיבושת בצערו, ולא כפי שאמר עליו ציבא עבדו בשקר, שקיוה שיחזירו לו את מלכותו.
(כו) וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, והיתה זו ראיה נוספת שנשאר נאמן לדוד, ולכן הוצרך לברוח מירושלים בזמן שמלך אבשלום, ורק עתה, כששב דוד לירושלים, חזר גם מפיבושת לשם, והבין דוד שמפיבושת נאמן לו, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, כיון שאני רואה שאינך מהמורדים בי, אם כן לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי, מְפִיבֹשֶׁת, כמו שהלכו עימי כל עבדי הנאמנים.
(כז) וַיֹּאמַר מפיבושת, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַבְדִּי, ציבא, רִמָּנִי, כִּי אָמַר עַבְדְּךָ – אמרתי בליבי, אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר על ידי ציבא עבדי, וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ, וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ [-יחד עם המלך], כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ, ואיני יכול להלך ברגלי.
(כח) ועבדי ציבא, לא רק שלא חבש עבורי את החמור, אלא לקח את החמור והלך בעצמו אליך, וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ – אמר דברי מלשינות עלי לפניך, כאילו איני משתתף בצערך ואיני נאמן לך, ואיני צריך להוכיח את שקריו, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לדעת את האמת. ועוד, שאם ארבה להתנצל ולהוכיח את דבריי, יראה הדבר כאילו אני רוצה שתחזיר לי את השדות שנתת לציבא, ובאמת אין זו כוונתי כלל, אלא וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.
(כט) והוסיף מפיבושת והסביר מדוע אינו מבקש את שדותיו, כִּי הרי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לאחר שרדפוך וביקשו את נפשך, ולא זו בלבד שלא המתת אותי ולא רדפת אותי, אלא וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ, שזהו חסד גדול, וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה – ואיך אבקש עוד צדקה נוספת, שתתן לי את השדות, וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, כאילו לקחת ממני את שלי, והרי באמת הכל שלך.
(ל) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ, הרי אין אפשרות לבטל לגמרי את דבר המלך, ולכן לא אוכל להחזיר לך לגמרי את שדותיך, אלא אָמַרְתִּי – אפרש את כוונתי הראשונה, שכך אמרתי, אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, ובזה אין עוול, כיון שציבא היה עובד בשדותיו של מפיבושת, והדרך היא שהעובד מקבל מחצית מהיבול.
(לא) וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ, עיקר שמחתי היא על כך שחזרת למלכותך, ולכן גַּם אם אֶת הַכֹּל יִקָּח ציבא, אין בכך כלום, ואין הדבר רע בעיני, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ.
