משנה ד: יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב לְעַשֵּׂר פֵּרוֹתֵיהֶן. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבֵעַ. מִנָּהוּ בֵּית דִּין, לֹא יִשָּׁבֵעַ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. בְּמֵזִיד, חַיָּב. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ מְזִידִין, חַיָּבִין.
משנתנו מביאה דינים נוספים שהם מפני תיקון העולם:
יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ עצמם אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שיטפל בכל צרכיהם, אף שלא מינהו אדם בפירוש לאפוטרופוס, אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן קודם מותו אדם מסוים כאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב אותו אדם לְעַשֵּׂר – להפריש תרומות ומעשרות מפֵּרוֹתֵיהֶן של היתומים, העומדים לאכילה.
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, לאחר שסיים את תפקידו וגדלו היתומים, יִשָּׁבַע שלא נטל לעצמו מממונם כלום, כיון שחששו חכמים שיורה היתר לעצמו ליטול מממונם, מאחר והוא טורח עבורם, ולא חששו שמא יימנעו בני אדם מחמת כן מלשמש כאפוטרופוסים, מאחר ואבי היתומים מינהו לכך, בודאי עשה לו האב טובה מסוימת, שמחמתה הוא מיטיב עמו, ולא ימנע מחמת חיוב שבועה מלהיטיב עם יתומיו. אבל אם מִנָּהוּ בֵּית דִּין, לֹא יִשָּׁבַע, מחשש שיימנעו בני אדם מלשמש כאפוטרופוסים, כדי שלא להתחייב בשבועה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, אם מינה אותו אבי היתומים, אין לחייבו שבועה, מחשש שימנע מלעשות כן, מאחר ואין לו כל תועלת מכך. אך אם מינוהו בית דין, חייב להשבע, כיון שיש לו כבוד בכך שהכל רואים שבית דין מחשיבים אותו לאדם נאמן וסומכים עליו, ואף אם יתחייב שבועה, לא יגרום לו הדבר להימנע מלשמש כאפוטרופוס.
הַמְטַמֵּא פירות טהורים של חבירו, ונפחת ערכם, וְהַמְדַמֵּעַ – מערב פירות תרומה בפירות חולין של חבירו, ונפחת ערכם, שהרי אינם ראויים עתה אלא לכהנים, המותרים באכילת תרומה, וְהַמְנַסֵּךְ יין של חבירו לעבודה זרה, ואוסרו בהנאה, אם עשה דברים אלו בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר, כיון שזהו היזק שאינו ניכר, ואינו נחשב 'נזק' לגבי חיוב תשלומים בדיני אדם [אך בדיני שמים, חייב לשלם]. ואם עשה כן בְּמֵזִיד, חַיָּב, ותקנת חכמים היא זו, שלא יהא כל אדם הרוצה להזיק לחבירו מזיקו בהיזק שאינו ניכר, ואומר פטור אני.
הַכֹּהֲנִים שֶׁפִגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ – שפסלו קרבן של אדם על ידי מחשבה, כגון שחשבו בזמן העבודה שייאכל חוץ למקומו, או לאחר זמנו, אם עשו כן מְזִידִין, שידעו שהקרבן נפסל בכך, חַיָּבִין לשלם לו דמי קרבנו [ואף בקרבן נדבה, שאינו חייב להביא קרבן אחר תחת הפסול, מכל מקום קשה בעיניו הדבר, שהרי רצה להביא דורון לפני ה'], ואף זה קנס חכמים הוא, כדי שלא ינהגו כן.
