משנה ה: הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לָעֵצִים, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְּאָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. עָשׂוּ רְבִיעִית לַסְּאָה, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ:
הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לָעֵצִים – אדם המוכר לחבירו עצי זית על דעת שיקצצם וישתמש בהם כעצים להסקה וכדומה, והשתהה הלוקח מלקוצצם, ובינתיים הצמיחו פירות, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְּאָה, כלומר, שמתוך כמות של סאה זיתים אין רביעית שמן, מלבד ההוצאה שהוציא במסיקתם והוצאת השמן מהם, כיון שזו כמות קטנה שאין דרך בני אדם להקפיד על כך, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים – של הקונה. אבל אם עָשׂוּ רְבִיעִית לַסְּאָה, זֶה – הקונה את העצים אוֹמֵר, זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה – המוכר אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה – הרי הם גדלו מכך שהשהית אותם בקרקע שלי, יַחֲלֹקוּ.
שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו – עצי זית מתוך קרקעו, וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה – בעל העצים אוֹמֵר, זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה – בעל הקרקע אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ, ומדובר כשנעקרו עם גושי הקרקע שסביבותיהם, והושרשו כך בקרקע השניה, ומחמת כן אין צריכים להמתין שלש שנות ערלה, ולכן בתוך אותם שלש שנים חולקים בפירות, כיון שבעל העצים יכול לטעון שלולא גושי הקרקע לא היה בעל הקרקע יכול לאכול את הפירות בתוך שלש שנים, אבל לאחר שעברו שלש שנים, כל הפירות שייכים לבעל הקרקע, ומשלם לבעל העצים את שווי העצים בשעה שנעקרו.
