משנה ט: מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים:
משנה ט: מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כלומר, הקונה תבואה מגוי שיש לו שדה בארץ ישראל, ומישראל, יכול לעשר מאחד מהם על חבירו, כיון שסובר התנא של משנתנו שאף שדה הנמצאת ביד גוי חייבת בתרומות ומעשרות מן התורה ['אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע ממעשרות'], ונמצא שמפריש מהחיוב על החיוב. וכן מפרישים מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים, וה'כותים' הם הגויים שהושיב סנחריב בערי ישראל, והתגיירו מאימת האריות שהיו הורגים בהם, אך לא היו מקפידים על קיום כל המצוות, ואת האיסור של 'לפני עיור לא תתן מכשול' פירשו כפשוטו על מכשול גשמי, ולכן לא היו נמנעים מלמכור לאחרים תבואה שאינה מעושרת, ולכן הקונה מהם תבואה יכול להחשיבה כטבל ודאי, ולהפריש ממנה על תבואת טבל שקנה מישראל, או להיפך. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר להפריש מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים, כיון שהוא סובר שיש לחשוש שמא אותו כותי מתחילה התכוון להשתמש בתבואה לעצמו, והפריש ממנה תרומות ומעשרות, ורק אחר כך החליט למוכרה, ונמצא שתבואה זו מעושרת, ואם יפריש ממנה על טבל ודאי של כותי אחר, נמצא שמפריש מהפטור על החיוב, וכן להיפך, והוא הדין שלדבריו אין להפריש משל כותים על של ישראל או להיפך [אמנם דין זה של הכותים היה רק בשנים קדמוניות, אך כבר בזמן חז"ל מצאו שהם עובדי עבוה זרה, ועשו את דינם כגויים לכל דבריהם].
