הלכות שגגות, פרק ה, ז

ז) מי שעבר ובעל סמוך לוסת, על דעת [-מתוך מחשבה] שתקדום ביאתו לראיית הדם, והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש, ואמרה לו 'נטמאתי', הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה. ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש כשהוא מתקשה, חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו, שהרי בעל נדה, ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו. במה דברים אמורים, כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת, ודימה שתקדום בעילתו לראייתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד, שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות [-בביאה וביציאה], אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת, ולא ידע שאסור לפרוש מן הטומאה מיד, אף על פי שפירש מיד, והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן, ובהעלם אחת עשה הכל. והוא הדין בשאר העריות, שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת, ונודע לו שהיא ערוה, והוא בתוך התשמיש, לא יפרוש מיד, שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכל שגגה אחת היא.