גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יום חג של עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, וְלֹא – וכן אסור לעבור דרכה כדי להכנס מִתּוֹכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת, כיון שנראה הדבר כאילו נכנס לעיר לעבוד עבודת כוכבים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת ומובילה רק לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר ללכת בה, אבל אם אֵין הַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם בלבד, מֻתָּר להלך בה.
מביאה הברייתא דינים נוספים האסורים משום מראית העין: יָשַׁב לוֹ קוֹץ ברגלו בזמן שהוא עומד בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא יִשְׁחֶה [-לא יתכופף] וְיִטְּלֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה, כגון שמתיישב במקומו תחילה, או שפונה לצד או לאחוריו ומתכופף, מֻתָּר. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא יִשְׁחֶה וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה כמשתחוה, מֻתָּר. [מַּעְיָין הַמּוֹשֵׁךְ מים לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא יִשְׁחֶה וְיִשְׁתֶּה ממנו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, מֻתָּר]. פַּרְצוּפוֹת – צורות בני אדם המְקַלְּחִין מַיִם מתוך פיהם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה לֹא יָנִיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דין נוסף הדומה לדין זה, אך אינו שייך לדיני עבודת כוכבים, לֹא יָנִיחַ אדם את פִּיו עַל גַּבֵּי הַסִּילוֹן [-צנור המחובר לקרקע] וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. ומבארת הגמרא, מַאי – מה הא הסַכָּנָה שיש בשתיית מים בדרך זו, סַכָּנַת עֲלוּקָה – שמא יבלע עלוקה, ויש בכך סכנת נפשות.
אומרת הגמרא, דין זה, שיש סכנה בבליעת עלוקה, מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַבּוֹלֵעַ נִימָא שֶׁל מַיִם – עלוקה, מֻתָּר לְהָחֵם לוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת לרפואתו, כיון שיש בכך סכנת נפשות. וּמַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּלַע נִימָא שֶׁל מַיִם, וְהִתִּיר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת. מבררת הגמרא אַדְּהָכִי וְהָכִי [מַאי] – מה ניתן לעשות בינתיים לרפואתו, עד שיחממו לו את המים. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, נִיגְמַע חָלָא – ישתה חומץ.
מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם, לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים בַּלַּיְלָה, וְאִם שָׁתָה דָמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. ומבארת הגמרא, מַאי סַכָּנָה, סַכָּנַת שַׁבְרִירִי – שד הממונה על מכת סנוורים.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, יוֹם שֶׁעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מַנַּחַת בּוֹ אֶת הַמֶּכֶס [-מוותרת על תשלום המכס], ומַכְרִיזִין וְאוֹמְרִים, כָּל מִי שֶׁיִּטּוֹל עֲטָרָה של ורד או של הדס לכבוד עבודה זרה וְיַנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ וּבְרֹאשׁ חֲמוֹרוֹ, יַנִּיחוּ לוֹ אֶת [-יוותרו לו על תשלום] הַמֶּכֶס, וְאִם לָאו – ומי שלא יניח עטרה זו, אַל יַנִּיחוּ לוֹ – אין מוותרים לו על המכס, יְהוּדִי שֶּׁנִּמְצָא שָׁם [-באותו מקום], מַה יַעֲשֶׂה, הרי אם יָנִיחַ עטרה זו, נִמְצָא נֶהֱנָה מהריח של הורדים או ההדסים [ויש מפרשים שנהנה מכך שויתרו לו על המכס], ואם לֹא יָנִיחַ, נִמְצָא מְהַנֶּה את העבודה זרה, שהרי הוא משלם להם את המכס, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיָּרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אם קנה בְּהֵמָה, תֵּעָקֵר [ולהלן יבואר כיצד עושה זאת], ואם קנה כְּסוּת וְכֵלִים, יֵרָקְבוּ. ואם קיבל מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת, יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיַם הַמֶּלַח. מבררת הגמרא, אֵי זֶה עִיקּוּר, מְנַשֶׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה – חותך את רגליה למטה מברכיה.
וְאמנם הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר – בקונה דברים אלו מסוחר, דְשַׁקְלֵי מִינֵּיהּ מִיכְסָא – שנוטלים ממנו מכס לעבודה זרה, ונמצא שגרם הנאה לעבודה זרה בקנייה זו, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת, דְּלֹא שַׁקְלֵי מִינֵּיהּ מִיכְסָא – שאין נוטלים ממנו מכס לעבודה זרה, שָׁרֵי – מותר לקנות אף לכתחילה, וכל שכן שאין המקח נאסר בהנאה, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הוֹלְכִים לְיָּרִיד שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלוֹקְחִין [-וקונים] מֵהֵן בְּהֵמָה, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב שטר מכירה וּמַעֲלֶה את השטר בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן – מקום ישיבת גדולי ושופטי הגויים, ואף על פי שיש בכך כבוד ותפארת להם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָדָן, שמתוך כך לא יוכלו לערער על מה שקנה ולהוציא מידו. וְאִם הָיָה כֹּהֵן, מִיטָּמֵא בְּחוּצָה לָאָרֶץ – רשאי לצאת לחוץ לארץ, אף שגזרו חכמים שכל חוץ לארץ תטמא את האדם, ואסור לכהן לצאת לשם שלא לצורך, כדי לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן על המקח שקנה. וּכְשֵׁם שֶׁמִיטָּמֵא בִּיציאה לחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מִיטָּמֵא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. תמהה הגמרא, בְּבֵית הַקְּבָרוֹת סָלְקָא דַעְתָּךְ – וכי יעלה על הדעת שרשאי כהן להטמא בבית הקברות כדי לדון עם הגויים, והרי טוּמְאָה דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, ובודאי לא הותרו איסורי תורה לשם כך. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אמור כך בדברי הברייתא, הכהן רשאי להטמא בטומאת בֵּית הַפְּרָס, שהיא טומאה דְּרַבָּנָן, כלומר, שדה שהיה בה קבר, ונחרש במקום נרחב באופן שאינו ניכר עוד, גזרו חכמים על כל הקרקע שבשיעור 'בית פרס' [-מאה אמה] מאותו הקבר שתטמא את האדם העובר שם מדרבנן, מחשש שמא יש שם עצם קטנה כשעורה, שאין האדם מבחין בה בהליכתו, ויסיטנה ממקומה, ובאופן זה שהליכתו היא כדי לדון עם הגויים על דברים שקנה, התירו לו חכמים להלך בבית הפרס, ואפילו שהוא כהן. וּמִיטָּמֵא הכהן אם הליכתו היא כדי לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְלִישָׁא אִשָּׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֵימָתַי נאמר דין זה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא ממי לִלְמוֹד בארץ ישראל, אֲבָל בִּזְמַן שֶּׁמּוֹצֵא ממי לִלְמוֹד בארץ ישראל, לֹא יִטָּמֵא ללכת לחוץ לארץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּזְמַן שֶּׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד בארץ ישראל, אם רצונו ללמוד בחוץ לארץ, יִטָּמֵא, לְפִי שֶּׁאֵין מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמוֹד, ויתכן שבחוץ לארץ יזכה ללמוד יותר מבארץ ישראל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֵׂה היה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן, שֶׁהָלַךְ אַחַר רַבּוֹ לְצִידֹן, שהיא בחוץ לארץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
