א) דין שגגת המאכלות, כדין שגגת הבעילות. לפיכך, אם אכל אכילות הרבה משם איסור אחד, בהעלם אחת, אף על פי שיש ביניהן ימים רבים, כיון שלא נודע לו האיסור בין אכילה לאכילה, אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד, אכל חֵלֶב היום, ואכל חלב למחר, וחלב למחר, והיו שלש האכילות בהעלם אחת, אף על פי שהן בשלשה תמחויין – קערות, אינו חייב אלא אחת. אבל אם אכל כזית חלב, ונודע לו האיסור, ושכחו, וחזר ואכל כזית חלב, ונודע לו, חייב על כל אכילה ואכילה, שהידיעות מחלקות את השגגות.
אכל כחצי זית חלב, וחזר ואכל כחצי זית חלב, והיו שתי האכילות בהעלם אחת, אף על פי שהן שני תמחויין, ואף על פי שהפסיק ביניהן, הרי אלו מצטרפין, ומביא חטאת, שאין התמחויין מחלקין. והוא – ובתנאי שלא ישהה ביניהן – בין שתי האכילות יותר מכדי אכילת שלש ביצים, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות, שכשם שמצטרף השיעור למזיד למלקות, כך מצטרף השיעור לשוגג לקרבן.
ב) אכל נותר מחמשה זבחים, בשיעור כזית מכל זבח, והיו כל האכילות בהעלם אחת, אף על פי שאכלן בחמשה תמחויין, אינו חייב אלא חטאת אחת, שכולן שם איסור אחד הן, והתמחויין אינן מחלקין, וגופי הזבחים אינן מחלקין, שהרי אחד [-בין] האוכל בשר נותר מזבחים רבים, או מזבח אחד, ואין חילוק בדבר. וכן השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת, ואף שהם חמשה בהמות, הא למה זה דומה, למשתחוה לחמש צורות בהעלם אחת, שאינו חייב אלא אחת.
