משנה ח: וְאֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְעָרְבִין בְּבַּיִת יָשָׁן, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן , מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוֹדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בַּלֶקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵאָה, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
משנתנו מביאה תקנות שונות שתקנו חכמים מפני דרכי שלום: וְאֵלּוּ דְבָרִים, המובאים להלן, אָמְרוּ חכמים שיש לנהוג בהם מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, כשקורים בתורה בבית הכנסת, כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם – שלא יבואו לריב ביניהם מי יקרא ראשון [ומעיקר הדין לא אמרו כן אלא כשכולם שוים בחכמה, אבל אם הכהן עם הארץ והישראל תלמיד חכם, הוא קורא ראשון. אמנם המנהג הוא שאף באופן כזה הכהן קורא ראשון]. מְעָרְבִין בְּבַּיִת יָשָׁן – כאשר עושים עירוב חצרות, והורגלו לתת את העירוב בבית מסוים, אין מעבירים אותו לבית אחר, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שהרי בני אדם היו רגילים לראות את העירוב במקום מסוים, וכשיראו עתה שאין שם עירוב יחשדו בבני החצר שמטלטלים ללא עירוב.
אמת מים הבאה מן הנהר ועוברת דרך כמה בורות מים של כמה בני אדם, ובעלי הבורות מטים את המים לבורותיהם, הכלל הוא שהבּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שלא יבואו לריב ביניהם על סדר מילוי המים. מְצוֹדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אף שאין בעלי החיים נתפסים בתוך כלי [שאז הכלי נחשב כ'חצר' של בעליו וקונה את בעל החיים בקנין גמור], אלא נתפסים באופן אחר, כגון חכה הלוכדת דגים, וכדומה, אף שמצד הדין לא זכה בעל המצודה בבעלי החיים הללו, שהרי לא נעשה בהם כל קנין, מכל מקום יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל מדברי חכמים, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, שאם יבא אדם אחר ויטול את בעלי החיים שניצודו שם, יבואו להתקוטט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף שזו תקנת חכמים, אך תיקנו שיהא זה כגָּזֵל גָּמוּר, ויכול בעל המצודה לתבוע לדין תורה את הנוטל ממצודתו את בעלי החיים, והדיינים יוציאום מידו [אבל לתנא קמא אף שאסור ליטלם, אין בית דין מוציאים מידו].
מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אף שמן התורה אין להם קנין כיון שאינם בני דעת, תקנו חכמים שיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל, ואסור ליטול מהם את מציאתם, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם [דין זה הוא רק במציאה, שכיון שאינה מוקנית להם על ידי אדם אחר, אין קניינם בה אלא מדרבנן. אבל חפץ שקנה חרש שוטה או קטן מאדם אחר, הרי הקנאת האדם האחר מועילה מן התורה, וקניינם בדבר הוא קנין גמור]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יש בכך משום גָּזֵל גָּמוּר מדרבנן, ובית דין מוציאים את המציאה מיד הנוטלה מהם.
עָנִי הַמְנַקֵּף [-המכה בענפים ש]בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, כדי להשיר את מעט הזיתים שנותרו שם, אף שלא עשה קנין באותם זיתים שנשרו, מכל מקום מַה שֶּׁהשיר תַּחְתָּיו, אסור לאחרים משום גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף בזה תקנו חכמים שיהא משום גָּזֵל גָּמוּר.
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם המשתתפים עם עניי ישראל בַּלֶקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵאָה, שהם מתנות עניים שמשאיר האדם בשדהו, מִפְנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
