(ח) הֵ֗ם עִם־הָאֶ֤בֶן הַגְּדוֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגִבְע֔וֹן וַֽעֲמָשָׂ֖א בָּ֣א לִפְנֵיהֶ֑ם וְיוֹאָ֞ב חָג֣וּר ׀ מִדּ֣וֹ לְבֻשׁ֗וֹ וְעָלָ֞ו חֲג֥וֹר חֶ֨רֶב֙ מְצֻמֶּ֤דֶת עַל־מָתְנָיו֙ בְּתַעְרָ֔הּ וְה֥וּא יָצָ֖א וַתִּפֹּֽל׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַֽעֲמָשָׂ֔א הֲשָׁל֥וֹם אַתָּ֖ה אָחִ֑י וַתֹּ֜חֶז יַד־יְמִ֥ין יוֹאָ֛ב בִּזְקַ֥ן עֲמָשָׂ֖א לִנְשָׁק־לֽוֹ׃ (י) וַֽעֲמָשָׂ֨א לֹֽא־נִשְׁמַ֜ר בַּחֶ֣רֶב ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־יוֹאָ֗ב וַיַּכֵּהוּ֩ בָ֨הּ אֶל־הַחֹ֜מֶשׁ וַיִּשְׁפֹּ֨ךְ מֵעָ֥יו אַ֛רְצָה וְלֹא־שָׁ֥נָה ל֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְיוֹאָב֙ וַֽאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו רָדַ֕ף אַֽחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי׃ (יא) וְאִישׁ֙ עָמַ֣ד עָלָ֔יו מִֽנַּעֲרֵ֖י יוֹאָ֑ב וַיֹּ֗אמֶר מִי֩ אֲשֶׁ֨ר חָפֵ֧ץ בְּיוֹאָ֛ב וּמִ֥י אֲשֶׁר־לְדָוִ֖ד אַֽחֲרֵ֥י יוֹאָֽב׃ (יב) וַֽעֲמָשָׂ֛א מִתְגֹּלֵ֥ל בַּדָּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמְסִלָּ֑ה וַיַּ֨רְא הָאִ֜ישׁ כִּֽי־עָמַ֣ד כָּל־הָעָ֗ם וַיַּסֵּב֩ אֶת־עֲמָשָׂ֨א מִן־הַֽמְסִלָּ֤ה הַשָּׂדֶה֙ וַיַּשְׁלֵ֤ךְ עָלָיו֙ בֶּ֔גֶד כַּֽאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ה כָּל־הַבָּ֥א עָלָ֖יו וְעָמָֽד׃ (יג) כַּֽאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן־הַֽמְסִלָּ֑ה עָבַ֤ר כָּל־אִישׁ֙ אַֽחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַֽחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ח) הֵם – יואב ואנשיו עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם, וְיוֹאָב היה חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ – לבוש במדים המיוחדים לשר הצבא, כי עדיין לא הסירו דוד, וְעָלָו [-על לבושו] חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ – היתה דרכו להניח את החרב לרוחב מותניו, שלא כדרך שאר בני אדם, כדי שיהא נוח לשולפה בקלות, כי על ידי תנועה קלה נשלפה החרב ממקומה מעצמה, וְהוּא יָצָא – וכאשר יצא יואב ממקומו, כנגד עמשא, וַתִּפֹּל החרב אל ידו, ועמשא לא הרגיש כלל בדבר.
(ט) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא, הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי, וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא, ועשה עצמו כאילו בא לִנְשָׁק לוֹ.
(י) וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ יואב אֶל הַחֹמֶשׁ – אל הצלע החמישית, וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה, וְלֹא שָׁנָה לוֹ – לא הוצרך להכותו פעם שניה, וַיָּמֹת [-וטען שהרגו מחמת שהיה מורד במלכות, שאמר לו דוד לבוא עד שלשת ימים, והוא איחר את המועד (סנהדרין מט.)]. וְיוֹאָב, וַאֲבִישַׁי אָחִיו, כל אחד מהם רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
(יא) וְאִישׁ עָמַד עָלָיו – על גוויית עמשא מִנַּעֲרֵי יוֹאָב, וַיֹּאמֶר, מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב, וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד, ילך אַחֲרֵי יוֹאָב.
(יב) וַעֲמָשָׂא היה עדיין מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה, וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם שהיה באותו מעמד, ולא המשיכו לצאת אחרי יואב, וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה אל הַשָּׂדֶה. ואחר כך הוסיף עוד, וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד, כַּאֲשֶׁר רָאָה כי גם לאחר שסילקו אל השדה, עדיין כָּל הַבָּא עָלָיו מחדש, ולא היה שם בתחילה, וראה עתה את עמשא, וְעָמָד, ולכן הוצרך לכסותו גם בבגד.
(יג) כי אמנם כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה, עָבַר כָּל אִישׁ שהיה שם אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, אבל אותם שבאו אחר כך התעכבו לראות את אשר אירע לעמשא, ולכן הוצרך לכסותו בבגד, כדי שימשיכו כל העם לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
