משנה א: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:
משנה א: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מבעליה כדי לעבוד בה ולקבל כשכרו חלק מהיבול, בין אם קיבל את השדה מִיִּשְׂרָאֵל, בין מִן הַנָּכְרִי וּבין מִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם – מניח את חלקם לפניהם, ואינו צריך לעשר את חלקם לפני כן, ותקנו כן חכמים משום ישוב ארץ ישראל, שלא יימנעו בני אדם מליטול שדה באריסות. אבל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, והיינו שמתחייב לתת לו כמות מסוימת של תבואה, בין אם יהיה היבול מרובה ובין אם יהיה מועט, תּוֹרֵם תחילה את התבואה, וְנוֹתֵן לוֹ, ואף שבדרך כלל הנותן שדה בחכירות היינו על דעת כן שיתן לו החוכר את התבואה המגיעה לו מאותה השדה עצמה כשהפירות עדיין טבל, ולכן אינו צריך להפריש ממנה מעשרות, מכל מקום עליו להפריש תרומה, כיון שאסור לעקור את הגורן ממקומה עד שיפרישו ממנה תרומה, עליו לעשות כן תחילה [אך מנכה את התרומה מחלקו של בעל השדה]. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי נאמר דין זה, שעל החוכר להפריש רק תרומה ואינו צריך להפריש גם מעשר, בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ החוכר מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה שנטל ממנו בחכירות, וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין שנטל בחכירתו, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אפילו מאותו המין, אוֹ מִמִּין אַחֵר ואפילו משדה זו [וכגון שזרע חלק מהשדה מין אחר כשיעור שהתחייב בחכירותו], הרי הוא נחשב כמי שבא לפרוע חובו בתבואה זו, וכיון שאסור לאדם לפרוע חובו מהמעשר המעורב בתבואה זו, הרי זה מְעַשֵּׂר תחילה, וְנוֹתֵן לוֹ:
